תנחומה: לאן הגעתי?
אלוהים: אני אלוהים.
תנחומה: מה כבודו עושה כאן?
אלוהים: כאן אני גר.
(מביטה סביב מתפעלת)
תנחומה: יפה, יפה, בייחוד אהבתי את העננים התלויים.
אלוהים: כן, פיתוח אישי שלי.
תנחומה: אני מבינה שאני...מתה.
אלוהים: לא מאשר ולא מכחיש.
תנחומה: זהו? נגמר?
אלוהים: כן, נגמר. לא הספיק לך?
תנחומה: כן, הספיק, רציתי עוד להגיע לטבריה, אבל מילא.
אלוהים: כן, כולם דוחים את טבריה, פה אין ים אגב.
תנחומה: לא נורא, לא אוהבת ים, מעדיפה בריכה.
אלוהים: גם בריכה אין.
תנחומה: ארטיקים?
אלוהים: אין.
תנחומה: אבטיח?
אלוהים: אין. יש לך משהו להגיד? עצות לייעול?
תנחומה: לא כרגע, אני נכנסת לאבל על עצמי.
אלוהים: כן, אני משתתף בצערך.
תנחומה: תודה, תודה כבודו.
אלוהים: איך היה...לחיות?
תנחומה: רגיל. אותה הרגשה כמו פה, ספק חלום, עצבות. עם זאת, מלאת ציפייה.
אלוהים: לקראת מה?
תנחומה: כל המעבר לפה. ״מ ו ו ת״ (מצחקקת לעצמה) נורא סופי כזה.
למה אין איזה שלב ביניים?
אלוהים: רעיון לא רע, ולא טוב, רעיון. ובכל זאת, אף מילה לסיכום?
תנחומה: (חושבת, מהרהרת) אהבתי לאכול.
(מתייפחת) מאוד אהבתי לאכול.
אלוהים: כן. הרבה אומרים את זה.
תנחומה: פה לא אוכלים?
אלוהים: לא. פה נאכלים.
תנחומה: טוב. היה נעים להכיר וכו׳...
אלוהים: היה מה שהיה.