בכל שנה ביום השואה,
אני מסתכלת סביבי ותוהה,
מי מכל השכנים שלי,
היה מוכן להסתכן כדי להציל אותי.
מי מכל החברים הנהדרים והאוהבים,
היה מוכן להחביא אותי בחדר או אפילו במלונה או במרתפים.
בידיעה ברורה,
כי אם ייתפס מביא אסון עליו ועל כל המשפחה.
מי היה מוכן להחביא אותי בעליית הגג,
להביא לי אוכל במשך תקופה ארוכה,
מבלי לדעתם אם מדובר בשבוע, בחודש או בשנה.
אותם אנשים מופלאים,
חלקם, לא חברים, לא שכנים ולא מכרים.
מורשת השואה, הספורים המצמררים וחינוך הילדים,
צריך להתרכז באותם אנשים מיוחדים נעלים.