הפרקליטות: הגשת כתב אישום "כשיש סיכוי להרשעה"
שמענו מפרקליטים שונים, ולאחרונה גם מפי היועה"מ ל
ממשלה ד"ר מנדלבליט, שהעיקרון בהחלטה להעמיד לדין היא "הסיכוי להשיג הרשעה". לעניות דעתי זו הסיבה לחזרות רבות מאישום, לזיכוי נאשמים, למשפטים חוזרים, ל"עסקות הטיעון" המוזרות ולעונשים המגוחכים להם מסכימה הפרקליטות כשהיא נוכחת שסיכויי ההרשעה מסופקים, אם מחמת חוסר ראיות, אם מספק בכשרותן, אם מחשש מגילוי שיטות חקירה או סודות ביטחוניים. בכל הכבוד לפרקליטות הנכבדה
ראוי לשקול את סיכויי הזיכוי במשפט ולא את סיכויי ההרשעה. לא ראוי להעמיד לדין רק לפי תורת הסיכויים, כי תכופות העוול לנאשם שזוכה לבסוף הוא הרסני מעצם פרסום החקירה, הרס שמו הטוב וְמוֹנִיטַיו, שלא לדבר על סבלו במעצר (ראה עדות
ניר חפץ בתיק נתניהו) וסבל בני משפחתו. זיכוי לא יתקן את העוול אשר בהעמדת סרק לדין רק מחמת הסיכוי להרשעה. כתב אישום חייב להתבסס על ראיות מוצקות ומבוססות.
המושג "סיכוי" יפה לתורת ההסתברות או למשחקי מזל, ולא למשפט בכלל, ולמשפט פלילי בפרט. פעם, בשכבר הימים, כאשר כבודן של הפרקליטות והמשטרה טרם נרמס בראש חוצות על-ידי ראש-ממשלה. נאשמים בעלי מעמד, כפי שהנהיג והוביל אותם
בנימין נתניהו, טענו בציבור כי סיכויי הזיכוי במשפט הם נמוכים, ואף קרובים לאפס. כוונת הטוענים זאת הייתה לאי-ייצוג במשפט, לחוסר צדק, לאי-מתן פתחון-פה לנאשמים, לאמון שנתנו השופטים בשוטרים שהעידו בפניהם (בזה חלה התדרדרות רבה, כאשר נמצא ששוטרים וקציני משטרה בכירים שקרו והעידו שקר), ולטענה שמרבית השופטים דאז באו מקרב הפרקליטות ושמרו לה בְּלִבָּם אמונים. אולי. לי לא נראה כל כך הטיעון הזה. נראה לי, בלי חלילה לפגוע בכישוריהם והגינותם של הפרקליטים, שהיא עפ"ר למעלה מכל ספק, שפעם הקו המנחה היה השגת ראיות חזקות וכשרות כנגד הנאשם, ומאחר שהקפידו מאוד על כך בפרקליטות היו מעט זיכויים. חבל שהגישה השתנתה. אפשר וגם הייצוג על-ידי הסניגוריה הציבורית תרם רבות לזיכויים ולעסקות טיעון.
האם שיקול הדעת בפרקליטות [כולל מח"ש] ובמשטרה הוא תמיד נכון?
העמדה לדין, ולמעשה גם חקירה בפלילים, הם נשק ואמצעי בידי הציבור, שמסרו למימוש למשטרה ולפרקליטות, על-מנת להגן על עצמו ועל יחידיו מפני עבריינים לסוגיהם. עצם ההעמדה לדין היא נשק אדיר המופקד בעיקר בידי הפרקליטות ומטבע הדברים היא נדרשת לנהוג בנשק אדיר זה בזהירות מירבית ולהקפיד שחלילה לא יפגעו ממנו בני-אדם על לא עוול בידם.
מחמת הכח האדיר הזה מפעילה המדינה מערכות בקרה על בעלי הסמכות להפעילו - הפרקליטות בוחנת את חקירות והמלצות המשטרה, בתי המשפט בוחנים את שיקולי הפרקליטות, וערכאת הערעור בוחנת את פסקי הדין של הערכאה שתחתיה, ועדת חוקה חוק ומשפט בכנסת בודקת גם היא את החוק הקיים ובידה לשנותו עם השינויים בחברה (לדוגמא: ביטול האיסור על הומוסקסואליות בהסכמה, שינוי תקנות התעבורה, התרת שימוש בקנביס או איסור שימוש בסמים קשים חדשים המומצאים מעת לעת, החמרת ענישה כאשר עבירה מסוימת מתרבה, כמו אחזקת נשק ושימוש בו שלא כדין, אלימות במשפחה ועוד ועוד). לא היה זה תקין שהפרקליטים התנגדו לפיקוח של נציב/ה עליהם. בנוסף גם
מבקר המדינה בוחן את המערכת, וכמובן - העיתונות, אותו "כלב שמירה של הדמוקרטיה" עוקבת מקרוב, והגם שלא תמיד בעין אובייקטיבית, ובוחנת את פעולות האכיפה. אך גם כך הכח עצום ומחייב איפוק ובחינה מדוקדקת אם ומתי להפעילו.
עצם קיום הכח והסמכות אינו מחייב את הפעלתם תמיד. הסמכות כוללת הפעלת שיקול דעת, זהירות וחכמה. לא תמיד "הסיכוי להרשעה" מחייב, או אפילו מצדיק, את הפעלת הכח או הסמכות. לעתים די באזהרה, בהתראה, בטיפול רפואי או סוציאלי במקום העמדה לדין.
לעתים ראוי גם להקשיב לעמדת הציבור. לא תמיד. האמרה "קול המון כקול שַׁדַּי" אין מקורה במקרא אלא בדברי הָאָמוֹרָא חנינא בן דוסא בתלמוד, אף שקבלת קולות ההמון היא דבר מסוכן מאוד כאשר העבריין הוא אישיות מפורסמת או אהובה על הציבור, ובעיקר במדינות בהן הכרעת הדין מסורה למושבעים; ראה משפט סימפסון בארה"ב, ראה בישראל את מפגיני "הוא זכאי! הוא זכאי"! במשפטו של
אריה דרעי או הקולות התומכים כיום בנתניהו במשפטיו. במקרא מצאנו אזהרה הפוכה: "לא תהיה אחר רבים להטות" [שמות כ"ג ב].
מצד שני - כאשר תחושת הציבור היא שנעשה עוול או אי-צדק - ראוי להטות אוזן ולשקול את החיוניות והצדק בהעמדה לדין, כמו במשפטו של אריה שיף בערד, שירה בחבר גנבים שגנבו את רכבו בלילה כאשר היורה ורעייתו ישנו בקרוואן הסמוך, ופגע באחר מהגנבים, או משפטו של החוואי דרומי עת גנבים ניסו בעבי-לילה לשדוד את עדרו. גם הלהיטות הַיְּתֵּרָה לפתוח בחקירה באזהרה במח"ש בו ביום, כנגד שוטרת ושוטר מג"ב שירו במחבל מְרַצֵּחַ שזה עתה דקר אזרח וניסה לדקור את השוטר הייתה מיותרת ומקוממת.
ספיח למשפטו של זַדּוֹרוֹב
בעיתונות ובראיונות חוזרים בטלוויזיה נתפרסם דבר תביעתה של אלה קרצ'נקו [א.ק.] כנגד עו"ד ירום הלוי, סניגורו הנוכחי של זַדוֹרוֹב, בשל הוקעתה על-ידו בבית המשפט אך גם בתקשורת כמי שרצחה את תאיר זָאדָּה ז"ל.
לא צוין שהגב' קרצ'נקו תבעה לדין את החבר שלה לשעבר, אשר הוא שמלכתחילה ייחס לה את הרצח ומסר פרטים על תחביביה, לכאורה, שהם על פניהם, ככל שהם אמיתיים, מסמרי שיער. אם אכן כך הדבר הרי שהוא מוזר.
מספר מילים על הענישה בישראל
העונשים המקובלים בישראל הם עונשי מאסר לסוגיהם, הטלת קנסות וחילוט אמצעי העבירה או רכוש שנקנה בכספים שהושגו בעבירה. ראוי לזכור שבהטלת עונש מאסר הנענשת הראשונה היא המדינה עצמה: עליה להחזיק בתי-כלא, להחזיק מנגנוני שב"ס, הווי אומר סוהרים, רופאים, עובדים סוציאליים. עליה לממן לאסירים מזון ושתיה, טיפול רפואי יקר, לרבות טיפולי שיניים, ניתוחים וכל כיוצא באלה. בלשון עממית: בעונש המאסר המדינה "יורה לעצמה ברגל" או: "בארנק". כמובן שעונש המאסר הוא היחידי שניתן לפסוק כלפי עבריין המסוכן לציבור. דומני שראוי מפעם לפעם לבדוק מחדש את אמצעי הענישה.
האסיר, ככל אדם, הוא בעל זכויות אך לעתים נראה שבישראל אסירים מסוימים הם בעלי זכויות יתר למשל: עברייני הצוואר הלבן מוחזקים במעשיהו, שהוא כלא נוח יחסית. למכובדים שבהם אף נבנה אגף מיוחד. מחבלים מוחזקים בתנאים שכמותם לא תמצא בשום כלא במדינה ממדינות ערב, שלא לדבר על אסירים באירן, בטורקיה או בסין, ובוודאי שלא אצל חמאס, שם 5 שנים לא ראה שליט אדם פרט לסוהריו.
עונשי גוף נאסרו במדינות המערב, אף שלפני שנים לא רבות הנה בסינגפור משנתפס צעיר בעבירת סמים היה נדון לעונש מלקות, נבדק בידי רופא, נענש, נבדק שוב ומשוחרר, ללא מאסר. איני ממליץ על עונשי-גוף אך מזכיר זאת. בתקופת המנדט קיים היה עונש מאסר עם עבודת פרך. אסירים הועסקו בחציבה במחצבות ובשלל עבודות אחרות. בארה"ב הועסקו אסירים בקטיף כותנה, באחזקת דרכים ובשלל עבודות קשות אחרות. עבודת הפרך לאסירים עדיין קיימת במדינות רבות כמו ירדן, מצרים [עזאם עזאם נדון שם ל-15 שנות מאסר בעבודת פרך], בניגריה, בקוריאה הצפונית ובסין. ישראל חתמה על אמנה בינלאומית האוסרת עבודת פרך. בכל הכבוד לזכויות אדם אני סבור שיש לשקול שוב עמדה זו, אולי לא חיוב בעבודת פרך, במובן של עבודה קשה, אלא בעבודות רגילות כמו בקטיף בחקלאות, טאטוא כבישים, עבודות ניקיון ודומיהן. אין סיבה לדעתי שאסירים בריאים, ובעיקר מחבלים, ישבתו מכל עבודה ורק יהנו מטוב הארץ שאת אזרחיה הם ביקשו לרצוח.
בנושא נוסף, תאונות הדרכים, יש להחמיר מאוד את הענישה, אך לא רק בעונשי מאסר. יש לדעתי לקבוע בחוק שנהג שנהג כשהוא בגילופון (שכרות) או בהשפעת סמים הרכב בו נהג יחולט לאוצר המדינה וימכר ותמורתו תכנס לקופת האוצר. אם יטען אדם אחר שהרכב שלו ולא של הנהג טענתו תידחה אלא אם הוא יוכיח שהרכב נגנב או נשדד ממנו והוא הגיש תלונה במשטרה מיד משנודע לו על העבירה. משום-מה בתי המשפט מקלים עם נהגים הנוהגים ללא ביטוח. את אלו יש לקנוס גם בעונש העולה פי כמה וכמה על עלות הביטוח. נהגים כאלה מטילים עומס כספי על הציבור שנושא בפיצוי הנפגעים, כולל בפציעת הנהג העבריין עצמו (דרך חברת ה"פול" שמחזיקות כל חברות הביטוח לכיסוי נזקים בהעדר ביטוח לנהג הפוגע).
נהג שנהג כשהוא בפסילה, או ללא רישיון כלל, או שברח ממקום התאונה מבלי להושיט עזרה לנפגע והזעקת כוחות ההצלה חייב להידון לעונש מאסר בפועל, אפילו לתקופה קצרה. אין ערוך לחיי אדם. בתאונות הדרכים נהרגים חפים מפשע יותר מאשר ברציחות ובמפגעי טרור ואף יותר ממספר הנופלים במלחמות, פרט אולי במלחמת יום הכיפורים. באה עת להציל חיי אדם מעברייני הגה. הרכב מסוכן לא פחות מכלי-נשק, ואולי יותר.