הלחימה בטרור בעייתית ביותר: מצד אחד קשה לפגוע בטרוריסטים הפועלים מתוך המון אזרחים וגם חיש נבלעים בתוכו. צבא ומשטרה במדינת ישראל נזהרים מלפגוע באזרחים עד כדי נטילת סיכון לחייהם, מצד שני אין מנוס מחיסול רוצחים, תוך נטילת סיכון, לעתים, של פגיעה באזרחים, כפי שקורה בכל לחימה בשטח בנוי או מיושב. תמיד הבעיה היא היכן הגבול הדק והיכן מתנוסס לפתע הדגל השחור של "פקודה בלתי חוקית בעליל".
בכלל הלחימה הזו מציבה עשרות בעיות ושאלות: עד כמה ניתן לפגוע באוכלוסייה לצורך לכידת מרצחים? מה דין בן משפחה שנתן מחסה לרוצח? נמנע מלהודיע על כוונותיו האסורות של בן משפחתו? מה בין חובה משפטית למדינה מול חובה לבן משפחה? מהו הגבול בין חופש הדיבור לבין הסתה? מה הגבול בין הטפה דתית במסגד להסתה או המרדה? שאלת עונש המוות למחבלים, תוך שיקול החשש לרצח שבויינו שיפלו לידם; היש מקום לעונש סביבתי או קהילתי ומה גבולותיהם? שאלת היחס לאסירים - היד הקשה מול חשש למרד והרצון לקנות "שקט תעשייתי" בכלא, עד להתעלמות מעבירות שונות כולל הכוונה מהכלא לביצוע פיגועים. יריעת הבעיות והשאלות רחבה מכדי שניתן יהא להקיפה כאן, מה גם שהשיקולים משתנים עם שינוי הנסיבות.
אף על-פי כן דומה שהרחקנו לכת בהפעלת היד הרכה תוך התעלמות מהעובדות ומן האמת. כדוגמה נזכיר את הירי [פעמיים!!] של רקטות מהרצועה לכוון תל אביב וקבלת הטענה המגוחכת שברקים הפעילו את הרקטות [וכנראה מלאכים הציבו אותן במקרה לכוון תל אביב]. למרבה הזוועה דּוֹמֶה שהממשלה והציבור השלימו עם המצב לפיו יהודי הנכנס לשטח בשליטה פלשתינית הוא בן-מוות, דמו הפקר ורכבו חייב לעלות באש. לאחרונה דומה גם שכוחות הביטחון נוטלים סיכון במגמה לתפוס מחבלים בחיים במקום לחסלם ללא פגיעה בכוחותינו.
מרד רצחני כמו בערים המעורבות, בהן רק יהודים נרצחו ובתיהם הועלו באש זוכה להתבטאויות חריפות של ההנהגה ללא מאמץ מספיק ללכידת כל המתפרעים ולהעמדתם לדין. לא למותר להזכיר את היד הרכה של בתי המשפט כלפי מחבלים ומתפרעים ושחרור מיידי של מי שביצעו ניסיון לרצח, כאילו מעצר-בית ימנע מאותו עציר לשוב מיד לסורו. בתי המשפט מנעו הרס בתי מחבלים ומבלי שיש עליהם איזו אחריות לביטחון שמו עצמם במקום המופקדים על הביטחון, עד כדי התערבות בפקודות והחלטות של קציני צבא, ואפילו ביטול הדחתו של קצין שפקודיו, לכאורה לפי הנחיותיו, הביאו להתאבדות חייל.
מלחמה קשה
מנהיגי מדינת ישראל טעו טעויות רבות וקשות. כמו החלטתו של משה דיין, שהתהדר בלא הצדק בניצחון בששת הימים, נצחון שהיה פרי הכנותיהם של לוי אשכול, יצחק רבין ועזר ויצמן. דיין העביר החלטות שכבר עלו לנו בקורבנות רבים עוד לפני התמוטטותו הנפשית במלחמת יוה"כ. כך למשל החליט על דעת עצמו למסור את הריבונות בהר-הבית לשליטה ירדנית ולווקף, ולמעשה, לשליטה פלשתינית. רבין נכנע לפרס, ביילין וחבורתם והסכים על הסכמי אוסלו, לפיהם הוחזר ערפאת הנכלולי והמרצח עם כל חייליו החמושים מגלותו בטוניסיה לא"י, לאחר שבמלחמה קשה ועקובה מדם סולק מלבנון.
שרון החליט בתמיכת ביבי על "ההינתקות" החד-צדדית. ביבי נתניהו שחרר מעל ל-1,100 מחבלים בעסקת שליט. כל אלו עלו לנו בדם רב של מיטב בנינו ואיש לא נתן את הדין, משפטית ואפילו היסטורית על מעשים נוראים אלה. עוד טיפשות ממורשת ימי גולדה ודיין הייתה ההחלטה להעניק תעודות זהות כחולות לתושבי ירושלים המזרחית ורמת הגולן, לעתים - על אפם וחמתם. לכל אלו הייתה אזרחות אחרת, גם אם אזרחות ארץ אויב, וראוי היה שהם ומשפחותיהם ישמרו על אזרחותם הזרה ויחיו כתושבים בישראל.
כיום האויב מכתר אותנו מכל צד, פרט לים בו משוטטות ספינות ביון, אוניות מלחמה וצוללות. האויב הגביר כוחותיו, אירן המתסיסה מצויה על סף הפיכתה למדינה גרעינית. אלפי רקטות מוכנות סביבנו לשילוח והרג ואנו לא עושים די, וזה מבלי לגרוע כהוא זה מלחימתם, הקרבתם וגבורתם של לוחמי כוחות הביטחון לסוגיהם. ההנהגה עסוקה מכדי לטפל כראוי בביטחון. בכלל דומה שהצבא, עם כל חטיבת הקומנדו החדשה שינה עקרונותיו מהתקפה להגנה וגם בכך לא עשה די. עדיין למיליוני אזרחים אין מקלטים, לרבות ברצועת עזה ובצפון. עדיין נמשכות גניבות האמל"ח מבסיסי צה"ל והנשק מצטבר ובשפע בידי ערביי ישראל, שאינם מהססים להשתמש בו.
אין ספק ומחלוקת כי לערביי ישראל יש את מלוא הזכויות האזרחיות. חובות - אין, או כמעט שאין. מותר להם לחיות בכל ישוב ולרכוש מקרקעין ככל אזרח. עם זה אין סיבה למנוע מישובים קטנים לקיים ועדת קבלה על-מנת לשמור על אורח ואופי חייהם. אם קבוצת טבעונים מקימה כפר מדוע ייבצר מהם לקבל לישובם טבעונים בלבד? כיום אנו מאפשרים לישובים ושכונות מסוימים לשמור על אורח חיים דתי ולאסור בהם תנועת כלי רכב בשבתות. אם גרעין נח"ל שהתגבש עוד בתנועת נוער והקים היאחזות, קיבוץ או מושב - מדוע לא יהא רשאי לבחון את המועמדים החדשים להצטרף לישובו? כיום, כנראה מטעמים פוליטיים וכספיים, אין המדינה מוכרת מקרקעין בישוב ערבי ליהודים ואינה מתירה ליהודים לקנות קרקע "מיד שנייה" על-מנת לגור בישוב ערבי.
משילות ראויה
אין שום סיבה שבישוב יהודי יוקם מסגד ומראש צריחו יכריז מואזין על מועד התפילות בטרם שחר, או שערבי מִטּוּבָא זַנְגָּרִיָה יבוא רכוב על טרקטור לישוב יהודי ביום הכיפורים וידרוס ילדה שהוריה האמינו שאין תנועת כלי רכב בישובם ביום זה. מי שירצה לחיות דווקא בישוב בעל זהות מסוימת יביא בחשבון שיצטרך להתאים חייו למסורת שכניו. בעבודה, במסחר ובכל יתר שטחי החיים אין הצדקה להפרדה בין עדות או לאומים, אך בחייו פרטיים, בחוג משפחתו, דתו ומנהגיו רצוי שכל אדם יחיה בסביבה בעלת מנהגים, דת ומסורות כאלו שלו. אם יבחר לגור במקום שלמרבית תושביו הווי, דת או מסורת שונים משלו, יהא עליו, כאמור, להתאים התנהגותו והתנהגות בני-ביתו לאותו מקום. כך למשל אין מוסלמי או נוצרי צריכים לשאת במנהגים יהודיים כמו איסור תחבורה ציבורית בשבת ובחג, שבת שבתון ביום הכיפורים וכל כיוצא באלה.
גם לא ייתכן המשך קיומו של מצב בו ערבים פלשתינים יראו בכל יהודי הנכנס לְיִשׁוּבָם בן-מוות ותושבי הישוב יימנעו מלהסגיר את המרצחים והמתפרעים. גם אין להשלים עם התופעה החדשה לפיה יושב בנחת ובביטחון מנהיג כנופיות כסינואר וממקום שבתו בעזה מסית ומדיח צעירים בירושלים, יהודה ושומרון להתעמת ולתקוף יהודים ושוטרים, ובה בעת נהנה ממימון נדיב מישראל או בהסכמתה, כפי שלא ייתכן שמרצח יקבל משכורת או פנסיה מהרשות או שבני משפחתו ימשיכו ליהנות מקצבאות המוסד לביטוח לאומי שממומן בכספי אלו שעובדים, משלמים מס ודמי ביטוח והם וילדיהם משרתים בצבא. המצב בישראל, במחילה, חסר הגיון לחלוטין ומה עגום שהממשלות לדורותיהן אינן עושות דבר לתיקון העיוותים הללו.
אנו חיים כבר שנים ללא משילות ראויה, והדבר בולט בעיקר בנגב הפרוע. אין מנוס מהחמרה. שטחי אש הם שטחים צבאיים ויש להפעיל בהם גם משטרה צבאית שתשלוט בכל שטח האש. יש להתיר לחיילים להגן על רכושם הפרטי ולמנוע עבירות בשטחים צבאיים ולמנוע, גם באש, פגיעות ברכוש הצבא. ההססנות, ההוראות המחמירות מדי לפתיחה באש הופכות את המשילות לחוכא ואיטלולא, וככל שעבירה אינה מטופלת היא גוררת עוד ועוד עבירות בעקבותיה, וגם התעוזה העבריינית גדלה יש להתיר שלילת אזרחות מאלו הפוגעים במדינה, במוסדותיה ובכוחות ביטחונה. המניף דגלי חמאס, אויבנו המוצהר, ראוי שיועבר לשטח בשליטת חמאס ובמקרים הראויים תישלל אזרחותו. מחבלים מזוינים ומבצעי רצח ראוי שישלמו מיד את מחיר רצחנותם. אין לסכן חיי חיילים ושוטרים שלנו כדי ללוכדם חיים.
קיימת תופעה: מרבית המחבלים תוקפים אזרחים חרדים, המתבלטים בתלבושתם, לרבות בדרך לכותל ושוטרים. בעיית אי-הגיוס של אברכי ישיבה היא שאלה קיומית לאור תרבות הסקטורים החרדים והערביים. אולם ראוי לשכנע את רבני החרדים להסכים למעט ימי גיוס חלקי לתלמידיהם, בהם ילמדו להפעיל נשק, להתגונן מפני תקיפה, וכללים ראשוניים בהגשת עזרה ראשונה וכיוצ"ב. מדובר בימים ספורים בשנה, אפשר בחופשות, ואפשר שישובו מדי לילה לישיבה. תרומתם לכוחות הלוחמים תהא מעטה אך אימונם כאמור אפשר ויציל את חייהם. לבטח יש שיקולים פוליטיים בכל שדה משדות חיינו, אך להפקרות העולה בחיי אדם יש לשים סוף.
