האם חברי ועד מקומי חשופים לתביעת לשון הרע

במהלך ישיבת ועד מקומי נדון עניינו של תושב הישוב, שנגדו הוגשו תלונות משטרה בגין התנהגות לא הולמת, בין היתר, עם קטינים. למרות שהתלונות הללו לא הבשילו לכתב אישום, נקבע בדיון כי יש להזהיר את הציבור מאותו תושב. עוד צוין באותה ישיבה כי המידע על ה"אירועים שאירעו בעבר עם התושב" יפורסמו בעיתון המקומי. ואכן פרוטוקול הוועד הוצמד כנספח לעיתון "עליתון" שהופץ ביישוב. בסה"כ פורסמו ארבעה פרסומים בנושא זה, כאשר בהליך שלפיננו נדונו רק שנים. בעקבות דברים אלה הגיש התושב כנגד חברי הוועד תביעה לפיצויים על-פי חוק איסור לשון הרע (להלן - החוק). התביעה התייחסה לפרסום האמור שנעשה במסגרת פרוטוקול ישיבה של ועד היישוב. בפס"ד שהתקבל ב-23.4.2018 סקר ביהמ"ש את הפרסומים. לאחר שמצא, לאור בחינת תוכנן ומשמעם על-פי מבחן 'האדם הסביר', תוך שהוא עורך איזון בין ערך חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב, כי אכן אלה מהווים לשון הרע, הוא פנה לבחון האם הפרסומים האלה חוסים בגדרי ההגנות הקבועות בחוק. אחת ההגנות בחוק איסור לשון הרע קובעת כי "פרסום על-פי היתר או הוראה של רשות מוסמכת או מכוח חובה על-פי דין", לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי (סעיף 13(9) לחוק). תכלית של הגנה זו היא לאפשר לבעלי תפקיד ברשות מוסמכת לבצע את עבודתם "ללא מורא מתביעות אישיות בגין לשון הרע; זאת, מתוך הנחה כי עצם ההתמודדות עם תביעות כאמור עלולה להרתיע את בעל התפקיד ולהפריע לו בביצוע תפקידו. הרציונל הספציפי של תת-סעיף (9) הוא לאפשר לרשויות הרשמיות של המדינה לפעול, במסגרת סמכויותיהן כדין, מבלי לחשוש כי תהיינה מאוימות מפני תוצאות משפטיות בשל התבטאויות הקשורות בתפקידן" (ע"ע (ארצי) 35058-05-12 רוזנברג נ' משרד החינוך). לשון אחר הגנה זו מקיפה "שלושה סוגים של פרסומים: פרסום שהמפרסם חייב לעשות על-פי הדין, או פרסום שהמפרסם חייב לעשות על-פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין, או פרסום שמפרסם רשאי לעשות על-פי היתר של רשות המוסמכת לכך כדין". מניתוח, בין היתר, הוראות פרק ארבעה עשר בצו המועצות האזוריות (הנהלה מקומית) קבע ביהמ"ש כי האמור בפרוטוקול מליאת ועד מקומי נכנס ככלל להגנה הקבועה בסעיף 13(9) לחוק. ברם, הגנה זו לא חלה על הפצת הפרוטוקול בעיתון, כפי שכאמור נעשה. בייחוד כיוון שהעיתון הופץ על-ידי הוועד המקומי. מן הראוי לציין שלאור הנסיבות דחה ביהמ"ש גם את טענות הנתבעים לתחולתם של הגנות אמת הפרסום - סעיף 14 לחוק, ותום הלב - סעיף 15 לחוק. לאור האמור נפסקו לתובע פיצויים בסך 20,000 שקל בתוספת הוצאות. מן האמור עולה, וידעו כן חברי ועד, כי דבריהם במסגרת מילוי תפקידם כחוק מוגנים מפני תביעות לשון הרע, אולם אם הם יפרסמו תוכן דברים אלה, כגון באמצעות צרוף פרוטוקול לעיתון/מנשר וכיוצ'ב אזי לא תעמוד להם הגנת סעיף 9(3) לחוק, ויש לציין שדברים אלה יפים גם לעיריות ומועצות.