היה זה בתחילת שנות הששים של המאה הקודמת. כן, הגענו לגיל שבו מדברים על מאות קודמות ועל חוויות נעורים. מצב זה, כלשון הבדיחה, עדיף מהאלטרנטיבה...
זה לא מכבר השתחררתי אז במפתיע מהצבא. התפרנסתי מהיד לפה, והחלטתי לרכוש אופנוע. קל מהרה עברתי את הבוחן ("טסט" בלשון הקודש), שכלל אז "שמיניות" במורד התלול היורד מקולנוע אדיסון ז"ל אל "כיכר השבת" המפורסמת, על גבול שכונת "גאולה", ורחוב גאולה, לרחוב "
מאה שערים", וזכיתי ברישיון המיוחל.
מאחר שהפרוטה לא הייתה מצויה אז בכיסי, וגם חשבתי שאסתפק באופנוע קטן תחילה, התפתיתי לרכוש אופנוע "ג'אווה" משומש, מתוצרת צ'כיה. חשבתי שדי יהא בו לרכיבה עד שאצבור מעט ניסיון רכיבה וארכוש אופנוע גדול, כמו "בי.אס.אי" מהולל משרידי מלחמת העולם השנייה, "מצ'לס או "נורטון", שהיו אז האופנועים, בהא הידיעה.
אלא שכנהוג במקומותינו הזמני הופך קבע והקבע, לרוב, הוא זמני מאד. כך רכבתי על אותו אופנוע עתיק שש שנים תמימות, עד שהגעתי רכוב עליו, בתום לימודי באוניברסיטה הירושלמית, עד למאהלו של שייח'-השייח'ים סולימאן אל-הוזייל המנוח, לערך מול קיבוץ שובל. לימים הוקמה ממזרח לביתו של השייח' העיר הבדואית רהט. שם שבק אופנועי חיים לכל חי, ולא עלה בידי לתקנו על אם הדרך. צעיר בדואי הוביל את שנינו, את האופנוע ואותי, תמורת עשר לירות, עד לבירת-הנגב באר-שבע, בה השתקעתי. אחר תיקון האופנוע מכרתיו לידיד שלי במאה לירות, ואף שלימים נעשה עשיר גדול מפינוי האשפה בעיר, לא סלח לי על אותה קניה עד סוף ימיו. אלא שלא על כך רציתי לספר כאן.
באותם ימים הפריד "מסך הברזל" בין מזרח אירופה הקומוניסטית למערב אירופה הקפיטליסטית. לישראל כמעט ולא היו יחסי מסחר עם צ'כוסלובקיה, כך שאי-אפשר היה להשיג חלקי חילוף לאופנועי, שחברי כינוהו "אופנוע החלבנים", אולי משום שני שקי העור שהיו תלויים לו מאחור, משני צידי הגלגל האחורי, והזכירו להם חלבנים ירושלמים שבאופנועיהם היו תלויים באותו חלק של האופנוע צמד כדי-חלב. עיקר הבעיה הייתה הרגלית המשמשת להתנעה, ה"קיק סטארטר" בלשון העם. אותה רגלית הייתה מורכבת על גלגל שניים, ומשקהו השיניים שבתה הרגלית ממלאכתה ולא היית יכול להתניע את האופנוע אלא בדרך של ריצה לצדו תוך דחיפתו, עד שיצבור מהירות מינימאלית, שילוב מהלך ועליה בקפיצה לוליינית למושב בטרם "יברח" האופנוע מידיך. או-הו, קילומטרים רבים צברתי אז בריצה לצדו... מטבע הדברים נזקקתי אז לעזרת מומחים שונים, כי מוסך לאופנועים כאלו לא היה בעיר, וזאת אם לריתוך הרגלית לגלגלי השיניים, אם להסרת הריתוך כדי לבצע תיקון פנימי במנוע, ועוד תיקונים כהנה וכהנה, וכך הכרתי את הנפח אדון חסון.
רחוב אגריפס בירושלים עולה לאטו מגן סאקר, לצד שכונות הנחלאות שמדרומו, עד לשוק מחנה יהודה מצפונו, ומשם משתפל ויורד אל קולנוע "עדן" ורחוב קינג ג'ורג', הוא המלך ג'ורג' השישי, שותיקי ירושלים, "הג'ורג'ים", לאמור: עולי גרוזיה הותיקים וצאצאיהם ילידי ירושלים, ראו בו את מלכם האותנטי. בשיאו של רחוב אגריפס, בצדה הדרומי של פסגתו, היו מצויים כמה וכמה בתי-מלאכה, אליהם היית יורד מהרחוב בשש עד שמונה מדרגות. בין חנות סדקית לחנותו של מתקן פרימוסים, שכנה הנפחייה של אדון חסון. כך קראו לו כולם.
אדון חסון כבר אז לא היה צעיר. להערכתי בשנות הששים כבר היה בן ששים, אדם לא גבוה אך חסון כשמו, וידיו חזקות. בחנותו, בתווך, בערה אש-התמיד מעל סדן פלדה כביר, ומפוח היה מפיח רוח ומלבה את האש. אדון חסון, קורנס בידו האחת ומלקחיים בידו האחרת, היה מכה בברזל מלובן, האחוז במלקחיים, על הסדן. הברזל, אדום או ממש לבן, היה מתפתל כנחש על הסדן תחת מהלומות הקורנס, ומקבל את הצורה שהועיד לו הנפח, ואז, משעוצבה צורתו, היה אדון חסון מרים אותו לנגד עיניו, בוחן את צורתו, ומטילו באחת לחבית מים והברזל המלובן היה משמיע קול כנשיפת אזהרה של נחש: פסססססס.
אדון חסון כבר התרגל לזרם המבקרים שביקשו והורשו באדיבות להיכנס לנפחייה הקטנה, לעמוד ולהתפעל ממעשי חרש הברזל בברזלו. דומני שבימי החורף רבו המבקרים, שאז נהנו גם מהחום שהפיצה הלהבה.
יום אחד, ואני באותה נפחייה, ממתין שאדון חסון יתפנה מעיסוקו עלי-סדן ואש ויבחן איזה נזק טעון תיקון באופנועי, נכנס בבהילות צעיר לנפחייה, ובקש: "אדון חסון, אתה חייב לעזור לי, יש לי בעיה שרק אתה תוכל לתקן...". אדון חסון הפסיק ממלאכתו, נשא עיניו אל אותו צעיר ושאל: "מה הבעיה?". הצעיר הסביר שזה עתה קנה מכונית חדשה, וכבר זו נפגעה מתאונה, נמעכה והפח כופף פנימה. מכוניות פרטיות, ובעיקר מכוניות חדשות, לא היו אז חזון נפוץ בירושלים, וכולנו הבינונו ללבו של אותו צעיר. מה גם שאפשר והרכב היה בכלל של אביו...
אדון חסון עיווה פניו: "שמע בחור, אני נפח ולא פחח. גש לאזור המוסכים ומצא פחח שיתקן לך את המכונית!".
אך הצעיר לא הרפה: "אדון חסון, רק אותך אני מכיר ולא אתן לשום אדם אחר לגעת במכונית". אדון חסון שב למלאכתו וסירב בתוקף לתקן את המכונית, אך ללא הועיל. אותו צעיר ביקש, התחנן, עתר ונדנד, עד שכוחו של חסון לא עמד לו עוד להתמיד בסירובו. "טוב", נתרצה לבסוף,"איפה מכוניתך?".
"כאן" השיב הצעיר, שניכר בפניו כי רווח לו ואבן נגולה מעל לבו.
"תעלה אותה בשני גלגלים על המדרכה לפני החנות ותיכף אצא אליך".
הצעיר נחפז להציב את המכונית, שקמט גדול בכנפה, על המדרכה, כפי שנצטווה.
אדון חסון יצא מהנפחייה, העיף מבט במכונית, חזר לנפחייה ושב ויצא ממנה ובידו מקבת-עץ ושמיכה מהוהה. הוא פרש את השמיכה מתחת לרכב, נכנס לאטו על גבו אל מתחת למכונית, התבונן בה כדקה מלמטה, ואז הלם מכה אחת חזקה במקבת וראו זה פלא: הפח התיישר כאילו לא נמעך מעולם, ואותה מעיכה הייתה כלא הייתה. הבחור נראה מאושר.
"כמה מגיע לך, אדון חסון?" שאל הבחור.
"מאה ועשרים לירות", קצב הנפח את מחירו.
"מאה ועשרים לירות?!" נזעק הצעיר: "מאה ועשרים לירות בשביל מכה אחת?!"
"לא" השיבו אדון חסון, "עבור המכה אתה תשלם רק עשרים לירות, את המאה תשלם בשביל הידיעה איך ואיפה להכות את המכה...".
