בימים אלו, אחרי הסערות הציבוריות שליווּ את הפרסומים על הנהנתנות של
אהוד אולמרט בטיסותיו במחלקה הראשונה בתשלומי כפל ממוסדות שונים ושהייתו במלונות היקרים ביותר; על נהנתנותו של
נתניהו בעת ביקור יקר בארה"ב על-חשבון מזמיניו, שכלל טיפול שיער לרעייתו בעלות של 2,000 דולר; אחרי זחיחותו של
אהוד ברק ושַׁעָרוּרִיַת עֲלוּת האירוח של המשלחת המנופחת של משרד הביטחון לסלון האווירי בפריז; על ההטבות החריגות שנטלה לעצמה
דליה איציק, יו"ר הכנסת לשעבר; ובימים אלו - על החלטתו המוזרה של יו"ר הכנסת "לשדרג" את טיסות חברי-הכנסת, בין יתר ההטבות שהוא מרעיף עליהם (ולשונות רעות טוענות שבכך הוא מנסה לשדרג גם את תפקידו שלו, מיו"ר הכנסת לנשיא המדינה), נזכרתי בפגישה אחת, לפני כשלושים שנה ויותר, עם השר המנוח חיים לנדאו ז"ל.
היה זה ערב קר וגשום. חיים לנדאו נשא הרצאה בבאר-שבע, עיר מגוריי דאז. בתום ההרצאה ביקשתי ממנו שיסור לביתי לארוחה קלה בטרם ייסע דרך ארוכה לתל אביב. למיטב זכרוני, השר לנדאו בא לבדו ונהג בעצמו במכונית, או נזקק לתחבורה ציבורית, מכל מקום, לא היה עימו נהג.
תחילה סירב מר לנדאו להצעתי, אך לאחר בקשות חוזרות נענה והתלווה אלי לדירתנו הצנועה. רעייתי קידמה את פניו בְּמאור פָּנִים וביקשה לערוך מיד את השולחן לסעודה, אך הוא עיכב בידה ואמר שאין צורך, כי הוא ישתה רק כוס תה. לאחר מספר הצעות נֵיאוֹת "לאכול משהו" וביקש פרוסת לחם.
רעייתי שאלה בַּמֶה לְלַפֵּת אֶת הַפָּת, הציעה חמאה, גבינה, או כל ממרח אחר, אך השר סירב בתוקף: "רק פרוסת לחם בבקשה". לא הועילו כל ההפצרות. השר גמע את התה ואכל פת חרבה ואז הודה על "הארוחה" הדלה כֹּה, נפנה ונסע לדרכו.