עדי טלמור, איש תקשורת ותיק, מוכר ובדרך כלל אהוב, חלה במחלה ממארת והחליט לטרוף נפשו בכפו, נסע לשוויץ ושם התאבד, לאחר שהשאיר הוראות ברורות כיצד יש לשרוף את גופתו וכיצד להספידו. האחרון הזכור לי, שדאג לפרטי פרטים כיצד יש להספידו, היה דן בן אמוץ שאף כתב הספד על עצמו, וגם ערך "חזרה כללית" של טקס ההשכבה. לא כאן להזכיר כיצד הוא זכור כיום בציבור ומדוע.
אין אני בא לשפוט אדם, או התנהגותו של אדם, שהתאבד מחמת מחלה. אני מבקש להתייחס בקצרה לאופן דווחה ו"טיפולה" של התקשורת במעשהו. ובכן,לדעתי התקשורת איבדה כל קנה מידה. התאבדותו נסקרה בפרטי פרטים בטלוויזיה, ברדיו ובעיתונות הכתובה. שרים שנפטרו, ואפילו ראשי ממשלה, לא זכו לסיקור כזה. חמור מזה: מרבית כלי התקשורת אף הללו את ההתאבדות, ואחד, אבי שחרון, אף כתב שיר על "מוות באמנות" ו
מעריב אף טרח לפרסמו במדור המכתבים למערכת בגליונו מיום 19.8.2011.
אני סבור שאופן טיפולו של חולה סופני במחלתו, או בגופו החולה, או בחייו הם בדרך כלל דברים שבצנעה ואסור לדוש בהם ברשות הרבים. כל אדם משכיל זוכר את ספרו של הסופר המומר והמשורר המוכשר גתה, "יסורי ורתר הצעיר". הספר זכה לתפוצה עצומה וגרם להתאבדויות של המוני אנשים, חלקם הגדול צעירים. פרסום כה רב וכה אוהד הוא פשוט חוסר אחריות. אני מקווה מאד שלא נראה פה, חלילה, גל דומה.
אמרתי שאינני בא לשפוט את המנוח או את מעשהו. אבל חייבים לזכור כי החיים אינם תמיד גן של ורדים, וגם בגן הורדים מתחת לכל תפרחת מרהיבה יש חוחים לאורך כל הגבעול. יש בחיים עליות ומורדות ותכופות אדם, וצעיר בעיקר, שוקע אל תהומות הדיכאון עד שהוא ממש קָץ בחייו, אפילו אם אינו חולה במחלה דו-קוטבית (מאניה-דפרסיה).
צעיר עלול שלא להיות מקובל בחברה; לסבול מגודלו של איבר בגופו, מאי גידולו של חזה הנערה, מקנאה, מאהבה נכזבת, מכשלון בלימודים, באהבה או בעבודה; הוא עלול להתקל במפקד קשוח, באימונים עד קצה גבול היכולת, להזרק מקורס קצינים או מקורס טייס, להיות נתון להתעללות במשפחתו, בכיתתו או ביחידתו, להפצע ולהוותר נכה. אסור להציע לו את הפתרון של התאבדות!!.
תמיד יש לקוות שימצא האדם החכם, הבוגר, הידיד שיושיט יד, ואפילו כתף לבכות עליה, ושיסביר לאיש המדוכא כי אחרי שהשמש שוקעת היא זורחת שוב למחרת, וצריך לעבור את החשיכה, כי האור יחזור. אומנם מדובר באיש תקשורת, אך התקשורת חטאה פה חטא גדול וגרמה לסיכון שאין לשער את מידתו. הלוואי ואתבדה.
