"קל יותר להכיר את המין האנושי בכללותו, מלהכיר את האדם בפרטיותו" [לה רושפוקו].
אימרה זאת אכן יכולה הייתה להיות נכונה כשנהגתה במאה ה-17. היום, לעומת זאת - אין לה משמעות. לאחר שסנואודן יצא וחשף את צדו האפל של יצר השליטה הטוטאלית המניע את מכונת הממשל האמריקנית, עלו קולות רבים ומלאי תדהמה, פחד וכעס. איך ייתכן שניתן כה בקלות לדלות על כל בן אדם שצעד בעולם הווירטואלי כמעט כל פרט? יותר מאוחר גילינו גם שגוגל ופייסבוק מוכרות את המידע הקיים אצלן על אודותינו, המשתמשים האדוקים והפחות אדוקים, ומאפשרים גישה ישירה אליו - מהשרת ישר אל השר. מצד אחד אנשים לא מוכנים לעכל את משמעות הדבר, את אובדן הפרטיות הברוטלי הזה, מצד אחר עולים קולות שאומרים שמי שאין לו מה להסתיר לא צריך לפחד, לא צריך להתנגד. מה נכון, מה בטוח, מה משרת אותנו ומה משרת את מי שאמור לשרת אותנו, אבל איפשהו במהלך הזמן החליט לשנות כיוון ולתכנן דברים גדולים וסודיים, שהמטרה מקדשת את האמצעים.
הדברים האמורים לא פשוטים לעיכול. משהו בתוכנו לא מקבל את העובדה שלכל המרבה במחיר יש גישה לחדרי חדרינו, לתמונותינו, לקשרינו ולהודעות הכי אישיות שלנו. איפה זה משאיר אותנו? האם אפשר לעשות משהו בתגובה? האם העובדות שהתגלו יתמסמסו ברוח עם בוא וחלוף הסיפורים התקשורתיים העוקבים?
אפשרות אחת תהיה לסגור את כל החשבונות הווירטואליים שלנו, פייסבוק, ג'ימייל וכו', זה נראה לא מציאותי בעליל כי אנחנו חיים עליהם, רובנו משתמשים בג'ימייל בתור האימייל הראשי שלנו ורובנו נמצאים בפייסבוק חלקים נרחבים פחות או יותר מזמננו, ובכל זאת - לסרב להיות במעקב ותיעוד הוא עניין בסיסי ביותר, ויש חלופות גם למיילים וגם לשיתוף תמונות והחלפת הודעות. עלינו לשאת במשמעויות שחזור הפרטיות.
מהי משמעות אובדן הפרטיות בעידן בו אנו חיים? הרי אנשים בכל מקרה מעדכנים את העולם בכמעט כל דבר על אודותיהם, מה הם עושים, היכן הם, מה הם חושבים ומרגישים, מה התוכניות שלהם, עם מי הם מבלים, איפה ומתי. הכל נמצא שם, ברשת הווירטואלית, רק תושיט את ידך ותפוס. האם אנחנו הם אלה המכריזים על קץ הפרטיות שלנו? בין אם כן ובין אם לא, כאשר מיישירים מבט וצופים אל העתיד, קשה להיות אופטימיים בנושא, כדבריו של סנואודן, "ילד שנולד היום יגדל ללא שום תפיסה של פרטיות... הם לעולם לא יידעו מה זה אומר ליהנות מרגע פרטי משלהם, ממחשבה לא מוקלטת ולא מנותחת. וזו בעיה משום שהפרטיות חשובה, הפרטיות מאפשרת לנו לקבוע מי אנחנו ומה אנחנו רוצים להיות". אם כן, מי אנחנו ומה אנחנו רוצים להיות? איזה חיים ועולם אנו מייעדים לילדים שלנו ולילדיהם שלהם? האם יהיה זה עולם משולל פרטיות, זכויות והגדרה עצמית?
בזמן בו
חופש הביטוי הפך לחופש הבירבור, וכל משפט ותנועה מתועדים ומאוחסנים בחוות שרתים אינסופיות וקרירות ברחבי טקסס, לא קל להישאר אופטימיים.
חשיבות ההבנה האסטרטגית
בעולם יחסי הציבור, זה שמחליט ובוחר צריך להבין ולהכיר היטב את שדות הפעולה בהם יזרע ויקצור, את כלי העבודה ואת שיטות העבודה הרבות והמסוימות. כמובן, השקיפות אל מול הלקוח צריכה להיות מוחלטת, מה אנחנו עושים, איך אנחנו עושים ולמה. אך המושכות צריכות להימצא בידיים הנכונות. ההבנה האסטרטגית היא שמוכרחה לכוון את עולם הפעולה והמעש, לא ניתן להחליט ולעשות בהתאם לטעם ומה שנראה הגיוני. כמובן, מאחורי האסטרטגיה צריכים לעמוד כוונה ורצון טובים, שבאים ליצור תדמית ושם טובים, להביא את המעשים והצדדים הטובים של הלקוח לידיעת הקהל הרחב, כדי שתהיה לו את האפשרות לבחור בלקוח בעת הצורך ומתוך אמונה כי הוא עושה את ההחלטה הנכונה. יחסי ציבור טובים מביאים מעשים טובים לידיעת הרבים, יחסי ציבור רעים מביאים עובדות מסולפות, הכפשות, אי-דיוקים ואף אינטרסים ומוצרים חשוכים ומזיקים, על
משרד יחסי ציבור להחזיק באתיקה מקצועית ולברור את לקוחותיו.
איך סיפור ארה"ב ועולם יחסי הציבור מתקשרים? במובן שצריך שיהיה תיאום בין המטרה לבין האמצעים והדרך המובילים אליה. אם מטרת המדינה היא לשמור על האינטרסים המשותפים של אזרחיה ולאפשר להם לחיות בכבוד ולצמוח, והרי זו היא מטרתה של מדינה מתוקנת, אזי יש להעמיד אל המאזניים את מטרה זו אל מול דרכי הפעולה להשגתה, ולראות האם אין שכרנו יוצא בהפסדנו. אם בתמורה להנאה משיתוף במידע מעניין והתעדכנות בחייהם של אנשים שאין אנו בקשר איתם עדיף לנו מאשר הפרטיות שלנו - אז זאת הבחירה שלנו. וזאת בחירה לא קלה לקחת, למרות שהתשובה מסתמנת מבין השורות.
השלטון המושלם מקביל ליחסי ציבור מושלמים - ישנה אמונה בניהול, הכוונות טובות, האסטרטגיה ברורה, העשייה נעשית, והכל - בשקיפות מלאה. ההבדל הוא שלדבר על שלטון מושלם, בניגוד ליחסי ציבור מוצלחים, הוא עניין כמעט לגמרי אוטופי.
