שירת האהבה השומרית

השומרים היו עם עתיק שחי במסופוטמיה, עירק של היום, באלף הרביעי עד האלף השני לפני הספירה. הם חיו, תוך מלחמות מתמידות בין עריהם, ערי מדינות, אך בשלום ושלווה עִם עַם אחר, שחי בסמיכות להם ובקרבם - העם האכדי, שהיה עם שמי ושעימו הם היוו ממלכה אחת - ממלכת כי אויר וכי אנגי, ממלכת אכד ושומר. השומרים לא היו עם שמי ואין יודעים את מוצאם. אין יודעים את שפתם: אין היא דומה לאף שפה מוכרת. יש שהיו רוצים לייחס אותם להודים, אך שפתם אינה דומה לשום שפה הנהוגה בהודו. לעומת זאת יש חושבים כי הם היו הראשונים שהעלו עובדות, אירועים, מחשבות ועוד על הכתב - כתב היתדות. אלא שלא היא - אגדה בידינו כי שליחים שעלו מהשפלה, ממרחבי מסופוטמיה אל ההר, הרי זגרוס, הביאו את הכתב מפרס. ומשהחלו לכתוב, לרשום את כמות הכבסים שנמכרו, את תכולת המקדשים, את האוצרות שנאגרו שם - ואמנם כתבו את הכל - היסטוריה, מתמטיקה, מרשמי תרופות ומאכלים - במהרה עברו לכתוב שירה. שירה זו רבת פנים היא - שירת קודש ושירה לשימוש יומיומי, כגון הלחשים - אך כאן, כדי לא להרחיב דברינו מעבר למידה, נעסוק מעט ביושרת האהבה השומרית. השומרים היו בני אדם, עם אינטרסים אנושיים. הם לחמו - ואהבו. אהבתם היתה דתית, ובו בזמן גם ארצית מאד. לא מעט שירי אהבה מדברים על אהבת האלים - אהבת אִינָנָה אל דומוזי, למשל, שניהם בני אלים - אהבת אֶנְכִּי האל אל בנות המין היפה, אך גם של בני אדם שנולדו על פני הארץ ואין סופם לרשת ממלכת שמים. עולם האהבה של האלים מתואר בצבעים עזים, בלשון ציורי ובוטה, מינית כולה. הנה למשל "בלבלה לאיננה", שיר אהבה אל האלילה. (בלבלה הוא סוג ספרותי שהיה נהוג בשומר).

בָּלְבָּלָה¹ לְאִינָנָה: אֶל הָאָרוּס

אֲרוּסִי הַיָּקָר, מָה נָּאִיתָ, כַּאֲרָיוֹת דָּמִיתָ, מָה יָּקַרְתָ לַלֵּב. אֶת לִבִּי בַּחֲרָמִים, עוֹטְיָה לְפָנֶיךָ לִבִּי נִצּוֹד בָּרֶשֶׁת, כֹּל גֵּוִי רוֹעֵד בְּעָמְדִי מוּל פָּנֶיךָ. קָחֵנִי חַדְרְךָ, נְצוּדוֹתִי בַּיֹּפִי, כֹּל כֻּלִּי רוֹעֶדֶת הוֹבִילֵנִי בְּיָדְךָ לַחֶדֶר. לֹא אֶרְאֶה הַדֶּרֶךְ, הֵן כֻּלִּי עֲלוּפָה. חֲתָנִי, נָא אֶגַּע, יָד אַעֲבִיר עַל עוֹר לֹבֶן, טוֹב מַגָּע מִיֵּין דְּבַשׁ, מָה מָתוֹק הוּא. חֶדֶר בִּפְנִים חֶדֶר תַּכְבִּיר מַגָּע יָדֶיךָ, נִתְעַנֵּג נָא עַל מַרְאֲךָ כֶּאֱלוֹהַּ. גִּבּוֹר כַּאֲרִי חֲתָנִי, עַל עֶרֶשׂ אֲלַטֵּף יְצוּרֶיךָ, נִתְעַנֵּג נָא יַחַד. טוֹבִים דּוֹדֵינוּ מִיַּיִן, הָבָה נִתְעַנֵּגָה, נִסְבְּאָה מֹר וּדְבַשׁ. חֲתָנִי, אֲרוּסִי, מְלוֹא הַכּוֹס עֶרְיַת, אֱמֹר נָא לְאִמִּי הַמַּקְשִׁיבָה מִבַּעַד לַדֶּלֶת, אֱמֹר לָהּ מָה הָיָה, וְהִיא תַּעֲנִיק-תָּבִיא לָנוּ מַמְתָּקִים, פְּרִי הָעֵץ, גַּם מִפֵירוֹת הָאָרֶץ, הִיא תָּבִיא מִכָּל טוּב לְעַנֵּג אֶת הֱיוֹתֵנוּ יַחַד. חֲתָנִי, אֲרוּסִי, מְלוֹא הַכּוֹס עָרִיתָ, גְּבוּרָתְךְ הֶרְאֵיתָ, נִלְחַמְתָּ וְעָלִיתָ בַּשַּׁעַר, אֱמֹר נָא לְאָבִי, הָעוֹמֵד לָצֵאת הֵעִירָה וּרְאֵה שֶׁפַּאן, הַהִמְנוֹן לְאַפְרוֹדִיטֶה, שׁוּרָה 138 וְלַהֶלֵן: "הוּא לְאָבִי יְסַפֵּר זֹאת, וְגַם לְאִמִּי הַדּוֹאֶגֶת, הֵם לְךָ רֹב זָהָב וּלְבוּשׁ עָשׂוּי אֶרֶג יִשְׁלְחוּ").² אֱמֹר נָא לְאָבִי וְהוּא יָבִיא מִטּוֹב הָאָרֶץ, מַתָּנוֹת לְלֵיל כְּלוּלוֹת, מִבִּרְכַּת שָׂדֵהוּ. רוּחֲךָ הַטּוֹבָה, טוֹב אֲנִי יוֹדַעַת, טוֹב אֲנִי יוֹדַעַת מָה יִיטַב לָרוּחַ, הֶחָתָן, אַל נָא קוּם: שַׁן אִתִּי עַד בֹּקֶר. טוֹב אֲנִי יוֹדַעַת מָה יְלַבֵּב אֶת הַלֵּב, לֵב גִּבּוֹר אַחַר לַיִל לְלֹא שְׁנַת, הֶחָתָן, אַל נָא קוּם - שַׁן אִתִּי עַד בֹּקֶר. הִנֵּה, אֲהַבְתָּנִי, גַע בִּי מִלֵּב אַל לֵב, עוֹר אֶל עוֹר, לָשׁוֹן מוּל לָשׁוֹן יַחַד. הַעֲנֵק מִגּוּפֵךְ, אֲדוֹנִי, מְגִנִּי, גַע בִּי וְנִקְרַב אִישׁ אַל רֵעֵהוּ. מְקוֹמְךָ הוּא כִּדְבַשׁ, וְכָל מָקוֹם בִּי הוּא לְךָ, הַנַּח נָא עָלָיו יָד, כִּמְמַשֵּׁשׁ בַּד-גִּישָׁן, כּוֹפֵף עָלָיו יָד כְּמוֹדֵד גְּלִימַת גִּישָׁן-סִיקִין. S. N. Kramer, History begins at Sumer, “To the royal bridegroom, The first love song”, p. 212 S.N. Kramer, The Sacred Marriage, p. 92 אִינָנָה, בין היתר, היא אפוא אלת האהבה, הכלה המבוקשת. בשיר אחר, בדומה, היא מופיעה כשהיא עדין נערה, נחשקת וחושקת. היא תחת השגחת ההורים, החוששים לה לבל ייפגמו בתוליה. אך נגד טבע האדם אין מכשולים: היא מחכה לדומוזי, אלוף נעוריה, בגורן - והוא עוזר לה לחבל תחבולות נגד העין הצופיה של ההורים. ("תמוז יקר, הנח, הנה השעה מאוחרת, / מה אשיב לאמי, לא אוכל לרמות,/ מה אוכל להשיב לאמי כי תאמין לי?" - והוא עונה: "אַגִּיד, אִינָנָה.. תְּנִי וְאוֹדִיעֵךְ מָה תֹּאמְרִי: / הַגִּידִי לְאִמֵּךְ: חֲבֶרְתִּי הַטּוֹבָה, נוֹשֵׂאת הַ"פָּלָה", היא גְּלִימָתִי, גְּלִימַת קוּרֵי-הָאוֹר/ הַנַּעֲרָה כֻּלָּהּ זֹהַר, שַׂעֲרָה תְּכֵלֶת-אוֹר / הַבַּת לָהּ סִרְטֵי צַוָּאר, צְבָעָם כְּקַרְנֵי-הֵל/ אֶת רַעְיָתִי בְּזֹהַר פָּגַשְׁתִּי בַּכִּכָּר לִפְנֵי מוֹכְרֵי הַחִנָּה/ יַחַד אֶל בֵּיתָהּ הָלַכְנוּ, רָקַדְנוּ,/ לְאוֹר הִלָּה בֶּחָצֵר,/ לִצְלִיל הַקַּתְרוֹס רָקַדְנוּ עַד בֹּקֶר,/ מְבַכּוֹת אֶת בְּתוּלֵינוּ. לֹא חַשְׁנוּ: הַזְּמַן עוֹבֵר, וְאוּלַי אַתְּ דּוֹאֶגֶת")[3]. עיסוק נאה וראשון במעלה של האדם סובב סביב מיניותו - והדברים ידועים. ליד צוקות העתים, לידה ומוות, הניסיון להתגונן מפני אויבים וכיו"ב עוד, מקום חשוב תופס בשירה השומרית העיסוק הפרימרי של האדם באהבה. ואמנם מעשה האהבה לא תמיד מצליח, או לפחות יש סכנה שהוא ייכשל:

תְּחִנָּה

פַּח בָּרוּחַ, יָנוּעוּ כַּפּוֹת עֵץ הַתָּמָר! יִתְחַשְּׁרוּ עַנְנֵי שָׁמַיִם! נְשֹׁב בַּסְּעָרָה! יִזַּל נָא בְּמָתְנַי אוֹן תֶמֶד כְּמוֹ הַנְּהָרוֹת, כַּמַּעְיָן הַשּׁוֹלֵחַ מֵימָיו אַל עַל גָּבֹהַּ! כְּגֶשֶׁם הַחוֹדֵר עֲמֻקּוֹת אֶל הַקַּרְקַע! יַעֲמֹד נָא גִּידִי, זֶה אֶבְרֵי מָתוּחַ יַעֲמֹד נָא נִצַּב כְּמַחַט הַנִּילוּס. יִתְיַצֵּב כַּמֵּיתָר עַל נֵבֶל הַטִּיגִי לְבַל יַחְלִיק מִמֶּנָּה, מִנְּדָנָהּ הַחוּצָה. :מקור Walter Farber, Witchcraft, Magic & Divination in Ancient Near East אך האהבה, כפי שכבר עשויים היינו להיווכח, איננה רק פיזית: עבותות נפש מקשרות בין האוהבים:

לַחַשׁ לְשׁוּב הָאֲהוּבָה

הוֹ, דֶּלֶת מִסְתּוֹבֶבֶת! הוֹ דֶּלֶת עַל צִירֶיהָ, הוּא שַׁעַר בּוֹגְדָנִי! חֲזַקְתִּיךְ בְּשֶׁמֶן, יָצַקְתִּי עָלַיִךְ יֵין, בְּסוֹבְבֵךְ עַל עָמְדֶךְ, תִּבְגְּדִי בַּמִּשְׁמָר, אַךְ שָׁבָה מֵחָדָשׁ עַל הַצִּיר לִמְקוֹמֵךְ. הָאֲהוּבָה שֶׁעָזְבָה, לְוַאי וְהִיא שָׁבָה חוֹזֶרֶת לְבֵיתִי כְּדֶלֶת עַל צִירֶיהָ. ועוד יותר בשיר

הָאֹשֶׁר

נִצַּבְתִּי לְפָנַיִךְ. אֲרֶשֶׁת פָּנַי - רֹחַב דַּעַת, מֵעֵינַי נִשְׁקְפָה חֶדְוַת רְאוֹת פָּנַיִךְ. הַלֹּא אֻשַּׁרְתִּי! לִקְרָאתֵךְ הַלֵּב יָדוּץ! כָּל שִׂמְחַת חַיַּי - אַתְּ! אך אוי לגבר שאין לו כוכב באהבה:

נוקטורנו

יוֹשֵׁב בַּדָּד בְּפִנַּת הָרְחוֹב, תַּחַת אֲבוּקָה דּוֹלֶקֶת הָאֲחֻזָּה מֵעָלָיו בְּוָו. מְהַרְהֵר בְּגוֹרָל שֶׁהֵמָר; רֹאשׁוֹ עַל בִּרְכָּיו. אָבוּד דַּרְכּוֹ, סוֹפֵר עֲקַלְקְלָיו. אַף אִמּוֹ בָּרְחוֹב הוֹלִידָתוּ; מִצְחוֹ חָרוּשׁ בְּחֹמֶץ הַיָּמִים: אֱלֹהָיו זְנָחוֹ, כָּךְ נִרְאֶה: עַל אֵשֶׁת חֵיק הוֹגֶה, עַל הַקִּרְבָה הָרְחוֹקָה: עַל נַעֲרָה שֻׁתִּקְרַב וּתְחַבֵּק; שֵׁדִים יְעוֹפְפוּ: יֶאֶפְפוּ אָת הַבּוֹדֵד שֶׁאֵין לוֹ אֵל; יְדֵיהֶם הַקָּרוֹת עַל מִצְחוֹ יַנִּיחוּ. עַל כַּפּוֹת רַגְלָיו הֵם יִתָּלוּ כְּעוֹפֶרֶת. עַל חַיָּיו יִתָּלוּ כְּעֹל עֲלֵי צַוָּאר. לעיל הבאנו שיר אהבה של אישה אל גבר: על מאווי הגבר לאהובה, אך גם על מפחי שניהם אל בני ובת זוגם - רבות העדויות השיריות. יש דיון בנאמנות הגבר אל האישה ובנקמת האישה בגבר הבוגד. כידוע, האלים דנו את איננה לרדת לשחת: ואין היא יכולה לעלות כל עוד אין היא מוצאת מישהו שימלא את מקומה בשאול (וראה סיפור אלצסטיס במיתולוגיה של וון). היא מקבלת חופשה בת יום, עולה על פני הארץ ומוצאת את משרתתה הנאמנה נינשובור: לרגע היא מהססת, שמא לשלוח אותה כממלאת מקומה: אך מפאת נאמנות המשרתת לה אין ליבה לעשות כמעשה הזה. היא ממשיכה בדרכה ומוצאת את בעלה, דדומוזי במסיבת הוללים, סובא יין ומוקף יפהפיות. אם כי, זה הוא אשר הבעל עשה כל עוד היא, הרעיה הנאמנה, התייסרה הבייסורי השאול. מה מובן יותר משהיא מחליטה לשלוח אותו למלא את מקומה בשאול - שם עליו לחיות חצי שנה כל שנה, בארץ החושך. (אגדה המסבירה את התחלפות הקיץ בחורף והיפוכה). על התפכחות הגבר מאהבת האישה - בפעם אחרת. כאן נביא לעניין זה רק ארבע שורות - משירת האהבה של המלך חמורבי, המחוקק הידוע, שכתב כנראה גם שירי אהבה:

שִׁיר עַל הָאַהֲבָה

אֲנִי נִשְׁבָּע בְּנֵנִי וּבְמֶלֶךְ חֲמוּרָבִּי: אֱמֶת אַגִּיד לָךְ, עָלַי וְגַם עָלַיִךְ: אַהֲבָתֵךְ אֵינָהּ עוֹד עֲבוּרִי יוֹתֵר מִנֵּטֶל וְרֹב דָּאֲגָה. B. R. Foster, Before the Muses, p. 94 אך שיר האהבה היפה ביותר שהכרתי - בו אין האהבה מוזכרת במפורש, אלא בהיחבא בלבד, הוא זה, בו אהובינו מלשעבר מבקרים אותנו בחשכת הלילה, בהיחבא:

הָרוּחוֹת

הוֹ, הַמֵּתִים, לָמָּה תִּרְדְּפוּנִי? תּוֹפִיעוּ לְעֵינַי כְּמוֹ אָז, בְּעוֹדְכֶם חַיִּים? אֲנָשִׁים שֶׁחוּט חַיֵּיהֶם זֶה מִזְּמַן הִתְפּוֹרֵר? שֶׁרְצוֹנָם כְּבָר עָפָר, שָׁכֹל קְשָׁרֵיהֶם כְּגִידִים הָאוֹחֲזִים בַּשֶּׁלֶד, יָבְשׁוּ כְּבָר וְאֵינָם? הֵן אֵינִי נוֹסֵעַ לְקוּטָה³, שָׁם כֶּנֶס הָרוּחוֹת, מַדּוּעַ תִּרְדְּפוּנִי? שׁוּבוּ נָא אַל הַנְשִׁיָּה, עוֹלַמְכֶם, הַצְּלָלִים, הֱיוּ נָא כַּסֵּפֶר הֶחָתוּם, עוֹלָמוֹת צַלְמַוֶת. מִשָּׁם אֱלֵי הַכְּתָב, אֱלֵי הֶרֶס, וּבְיָדָם חָרַט הַבַּרְזֶל וְהַנְּחֹשֶׁת כְּחַיּוּתָם עֶדְנָה יעלוכם, מוֹסִיפִים לַחֲרֹט בְּלוּחוֹת הַיְשָׁנִים. מקור: B.R. Forster: Before the Muses, p. 874 כפי שניתן לראות, לשירת האהבה השומרית פנים רבות. הבאנו מהן, אך אין זה הכל, כמובן. גישות שונות ואיסוף שונה ירחיבו - אם כי מתסתמא לא ישנו שורשית את התמונה.