שני קשישים בחולצות צחורות, אחידות, ובזקנים לבנים, זהים, ישבו זה לצד זה, שלישי ישב באולפן בירושלים. דיון על הקסאם שפגע בטירוני זיקים, מגוון כמו החולצות האחידות של המתדיינים: האלופים במילואים יעקב עמידרור ויצחק בן-ישראל ולאיזון - ח"כ אריה אלדד. היש מגוון דעות מרתק משלישיית התאומים הזאת? אם פעם עוד הקפידו על "איזון" בין ימין לשמאל, כדי שהצדק (והעניין) לפחות ייראה, עכשיו כבר די בדעה אחת, בשלושה קולות.
ואכן הוויכוח התלהט: עמידרור אמר להיכנס עמוק, להכות, לנקות, ואחר כך להתיישב ב"פאתים"; בן-ישראל אמר להיכנס עמוק, להכות, לנקות ולצאת, שוב להיכנס עמוק, להכות, לנקות ולצאת, "עד שבסיבוב השלישי או הרביעי הצד השני יבין". כפוסק במחלוקת התהומית הזאת הביאו את אלדד: הוא קרוב יותר לעמידרור. ככה נראה דיון ציבורי בישראל. אופציות אחרות? כאלו שלא כוללות "לנקות", "להכות" וחוזר חלילה - הס מלהזכיר. מו"מ על הפסקת אש? זה עלול לקלקל את השורה האחידה והמדכדכת של הדיון האוטומטי, המשמים והעקר.
את הדיון שמעו גם האמא של החייל מזיקים ותושב שדרות שהיו באולפן. חסרי ישע ומבולבלים הם רק רצו שישמרו על ילדיהם. "הבן שלי עתודאי, צריכים תנאים מינימליים", מלמלה אמא רימה דובובסקי במבוכה. לחיימק'ה שלה אפילו לא היה נשק, כשהקסאם נפל על האוהל החשוף. דן מרגלית, בשם הקומה הזקופה: "את חושבת שצבא יכול לברוח כשיורים עליו?". כולם דיברו על "הילדים", חיילים בני 18 ו-19, במדינה שבה פלשתיני בן 10 נחשב "נער".
ובאמת, מה יחשבו ההורים, כשהם שומעים שהדיון הוא בין "לכבוש עמוק" ו"לכבוש עמוק ולצאת"? מה נותר להם זולת להיכנס למכוניותיהם, לבוא ולאסוף את חיימ'קה שלהם מהבסיס, כמו הורים שילדם התלונן על השירותים המלוכלכים בקייטנה?
מחכים לנוחי כוכב נולד: ארקדי גאידמק. צריך להסיר בפניו את הכובע על התעוזה, חוש ההומור והעדר החשיבות העצמית. שאפו גם למפרסם על היצירתיות. "כל הזמן לקנות, לקנות", אומר שם גאידמק, שהסיר את חולצתו ופצח במחול. כבר מזמן לא נראה כאן תשדיר כה מרענן.
לפני כשבועיים שודרה בערוץ 10 כתבתה של ענת גורן על גביר אחר, נוחי דנקנר, שאותו אין איש מלעיג: אנשיו, או שמא הוא, לא התירו לצלמו כשהוא נכנס או יוצא ממכוניתו. זה לא טוב לדימוי. לדנקנר יש עוד הרבה מה ללמוד מגאידמק בכל הנוגע להומור ולחשיבות עצמית.