דניאל פרל, כתב ה"וול סטריט ג'ורנל" שהיה אזרח אמריקני-ישראלי, נחטף על-ידי טרוריסטים בעיר קראצ'י שבדרום פקיסטן בינואר 2002.
כחודש לאחר-מכן הוא נרצח בעריפת ראש, והאירוע המחריד תועד בקלטת וידאו שצילמו החוטפים. מדוע נרצח פרל? האם היה כפי שאמרו השמועות מרגל סמוי של ה-CIA או של המוסד? מה היו מטרות החוטפים בביצוע האקט האכזרי הזה ומה הוא אומר על עולם הטרור שבו אנו חיים?
"בכוח הלב", סרטו החדש של מייקל וינטרבוטום בכיכובה של אנג'לינה ג'ולי, מנסה להעביר אל המסך הגדול את אחת הפרשיות שזיעזעו את העולם העיתונאי (והעולם בכלל) לפני חמש שנים, אבל לא מעניק תשובות לשאלות הבסיסיות האלה. את חלקו הגדול של הסיפור מעדיף וינטרבוטום להותיר דווקא מחוץ למסך. כך לא תראו בסרט את סצינת החטיפה, את פני הטרוריסטים, או אפילו פיסה קטנה מהקלטת המזעזעת.
וינטרבוטום, מהבמאים הפוריים ביותר בקולנוע הבריטי העכשווי, מתהדר בקריירה ענפה. הוא עושה סרטים בכמויות מסחריות ומנפק כמעט כל שנה יצירה חדשה - שומרים על רמה אחידה. הוא פרץ אל התודעה העולמית בשלהי שנות ה-90 עם סרטים מצויינים כמו "ברוכים הבאים לסרייבו" (1997), "וונדרלנד" (1999), ומאוחר יותר "אנשי המסיבות" (2002), והוכיח שהוא מחזיק באג'נדה פוליטית-חברתית מנוסחת היטב. אבל לצד סרטיו המצוינים ייצר וינטרבוטום גם לא מעט סרטים בינוניים ("העולם הזה", 2004) או ממש מביכים ("תשעה שירים" - אחד הסרטים היחידים שבהם הוא חתום גם על התסריט). הסרט הטוב ביותר שלו עד-כה, "טריסטרם שנדי" (2005) בכיכובו של סטיב קוגן, הוכיח סופית שווינטרבוטום הוא במאי מבריק שיכול לייצר תחת ידיו יצירות מופלאות.
"בכוח הלב" משתייך למרבה הצער לקבוצת סרטיו הפחות מוצלחים. בהפקתו ההוליוודית ביותר עד עתה מחליט וינטרבוטום לעבד למסך הגדול את ספרה של מריאן פרל, אלמנתו של העיתונאי החטוף, שהיתה בחודש השישי להריונה בעת האירוע.
בסרט הזה אימץ הבמאי הבריטי גישה כמו דוקומנטרית שעוקבת אחר האירועים לפרטי פרטים, ומציגה מעין פרוטוקול קולנועי של החקירה המסועפת שנמשכה כמעט שנה. "בכוח הלב" מצולם ברובו במצלמת כתף, ומעניק מרחב פעולה ניכר לאימפרוביזציות של שחקניו. וינטרבוטום בוחר להציג בדיוק ובאותנטיות ראויים להערכה את כל הפרטים הקטנים של החקירה שהביאה בסופו של דבר לתפיסת האשמים, אך מתקשה לשזור לתוך כל אלה זווית ראייה או עמדה פוליטית או רגשית כלפי רצף האירועים. אם נוסיף לכך את העובדה שמדובר בסיפור שסופו ידוע מראש - נבין מדוע "בכל הלב" מתקשה, לפחות בשעה הראשונה שלו, ליצור עניין של ממש, ובדרך כמעט מאבד את הצופים.
נכון, היו סרטים שהצליחו מתוך עמדה דומה לייצר דרמה ומתח עצומים (למשל "טיסה 93" של פול גרינגראס, שבחינות רבות דומה בעמדה הקולנועית שלו לסרט הזה, וסופו היה גם כן ידוע מראש כמובן), אבל לשם כך נחוץ תסריטאי מיומן שיודע לספר סיפור באופן מקורי ומרתק, איכות שלמרבה הצער נעדרת מהתסריט האפור והלאקוני של ג'ון אורלוף (זהו בסך-הכל התסריט השני שכתב עד היום). נדמה שבתסריט של "בכוח הלב" פשוט חסרים מרכיבי הדרמה הבסיסיים: גיבור מעורר הזדהות, פעולה, קונפליקט ופתרון. יותר מדי אירועים נשארים מדוברים על-ידי הדמויות ולא נראים בפועל על המסך.
גם במישור השני של הסרט, זה שבו מתיימר וינטרבוטום לחשוף את התהליך הנפשי המייסר העובר על אישה הנתונה במצב לחץ כל-כך קיצוני, הוא מתקשה להגיע לתוצאה בעלת משמעות. לרשות הבמאי עמד נכס עצום - לנכס הזה קוראים אנג'לינה ג'ולי.
בקריירה המרשימה שלה הצליחה ג'ולי להעלות את מעמד סלבריטי-העל לדרגות חדשות, וב"בכוח הלב", סרט שמתאים מאוד גם לפרסונה הציבורית שטיפחה לעצמה, היא מוכיחה סופית שמאחורי טורי הרכילות ניצבת שחקנית מוכשרת ואינטליגנטית להפליא. ההופעה שלה בסרט מציגה משחק משובח שהוא בו-זמנית גם מאופק וגם בעל עוצמה, ושיאו בהתפרצות רגשית מרשימה שמביאה, אולי באיחור גדול מדי, להזדהות של ממש עם הגיבורה. כי למרות מאמציה של ג'ולי, התוצאה הסופית מציגה סרט שמורכב מהצטברות של כרוניקת אירועים, החסרה את אותו חוט דרמטי סמוי המבדיל כתבה חדשותית מדרמה עשויה היטב.