זה התחיל בפרומו. אהוד יערי מגיח מהמסדרון, רוני דניאל משוחח בסלולארי, יאיר עולה במעלית. רגע, יאיר לא עלה במעלית. אני מתבלבלת עם הפרומו של ארץ נהדרת? יכול להיות שזה עד כדי כך דומה? ובכן, אם להתייחס למהדורה עצמה, הרי שלכאורה, הכול היה בסדר. חולצת פסים, עניבה אדומה, שיער אפור מתמיד. והאמת, יאיר נפל על מהדורה שתפורה למידת שריריו המסוקסים אך עם זאת הרגישים: געגועים לשרון, ההתגברות על הסרטן של צדי צרפתי וכיוצא בכאלה עניינים המצריכים מגיש חם ואוהב.
קשה לי להסביר את זה, בעיקר בהתחשב בהיותי אדם נוח ואוהב בפני עצמי, אבל במשך מהדורה שלמה, ועל אף הסמולטוקים הנינוחים עם לילך סונין וארז רותם, חשתי מוצקת. שתקתי, אבל הוצקתי מבפנים. לאט לאט החלו להישמע מכיוון בני משפחתי המצומצמת כמו גם המורחבת קיטורים דומים. בכל זאת, שישי בערב, איפה שלח ודרוקר, ומי זה הנודניק הזה שהורס לנו את עונג השבת?
האמת, לא רציתי לקטול את יאיר לפיד. זה מתבקש, זה קונצנזוס, זה מעפן. כמה כבר אפשר לצחוק מג'ל, כמה כבר אפשר להגחיך בחירה מגוחכת גם כך של מגיש מהדורה. אבל אין מנוס: הברנש הזה יותר מדי מרוצה מעצמו, חש יותר מדי בנוח במהדורה שלי, מרגיש יותר מדי חופשי לספר לנו מה הוא חושב על כל הסיפור הזה שנקרא חדשות, כי אנחנו ממילא יודעים מה הוא חושב על כל דבר, ורגילים לקנות את החרא שלו על בסיס שבועי בטור מכובד בידיעות אחרונות זה כך וכך שנים.
ופתאום נזכרתי בחיים יבין. אח, כמה קל להתגעגע. עלה בי זיכרון ספציפי מראיון שקיימו איתו במהלך השנים, בו הוא סיפר (עד כמה שאני זוכרת) שהוא מרשה לעצמו להביע דעה רק בתנודות של הגבה. אתם יודעים, עיתונות אובייקטיבית, איזה סטארט-אפ כזה שהיה פה פעם ונמכר לערוץ הראשון. פתאום חשתי שהמימיקה של יאיר טורפת אותי. גבה פה, חיוך מתחנחן שם, תנודות אף לא מבוקרות בין לבין, קימוטי מצח, תנודות מרפקים. הלו, התקוממו תאי המוח הקטנטנים שלי, צא לי מהחדשות. עזוב אותי עם הישראליות המעושה והמאוסה הזאת. לא צריכה שתגיד לי "איזה איש מתוק" על צדי צרפתי, לא צריכה שתגיד לי "בחורה טיפשה" על בריטני (על בריטני! חצוף), לא צריכה שתשאל את אריק שרון "אם היית חיה, איזה חיה היית" (סיפור אמיתי). בכלל, אין לי כוח לראות את העולם הזה דרך העיניים המפוטמות שלך. הוא קשה מספיק גם ככה. ושוב, באמת שהתכוונתי לפרגן.
מה שבאמת שבר אותי היא ההכרה שהבחור בג'ל הצליח להרוס את הנכס הכי גדול ובטוח של ערוץ 2 והערוצים הישראלים לדורותיהם בכלל - החדשות. אם עד עתה ראינו חדשות פשוט כשרצינו לראות חדשות, או כשהרגשנו צורך לראות חדשות, או כשניסינו להתחבר למציאות בארץ הזאת שאנחנו חיים בה, הרי שעכשיו הן הפכו לעוד סוג של טוק שואו: אם יש היום את המנחה הבלתי נסבל שעושה עם הגבות ומביע את דעתו בכל עניין, כנראה שאוותר על החדשות.
רק אחרי שיצאנו לפרסומות, ורק אחרי הפרומו לארץ נהדרת, פתאום הבנתי למה ניקרה בי התחושה המעיקה. קיציס היה עושה את זה טוב יותר. הביאו לי את קיציס.