בשבת שודר סרט הטלוויזיה החדש "Grey Gardens" בערוץ HBO האמריקני וזכה לשבחי הביקורת. הסרט העלילתי, עם ג'סיקה לאנג ודרו בארימור בתפקידים הראשיים, מבוסס על סרט תיעודי מ-1975 שנשא אותו שם ונהפך לקלאסיקה ולסרט פולחן, וזוכה לאזכורים רבים בתרבות הפופולרית. אפילו נעשה על-פיו מחזמר בברודוויי ב-2006 - מכיוון ששתי הגיבורות שלו אהבו לשיר, וגם היו נשים גדולות מהחיים, הראוותנות של הז'אנר הלמה אותן.
אבל עוד לפני שהיה סרט תיעודי היו כתבות בעיתונים. הנודעת שבהן התפרסמה ב"ניו-יורק מגזין" ב-1972. בכתבת השער של גייל שיהי, שכותרתה הייתה "גן העדן האבוד: מעשייה גותית על עושר ומרד באיסט המפטון", סופר על הגברת אדית בובייה ביל ובתה אידי. השתיים, שהיו הדודה ובת הדודה של ג'קלין (בובייה) קנדי אונאסיס, חיו בעיירת הנופש היוקרתית איסט המפטון באחוזה בת 28 חדרים, אבל בתנאים של עזובה וזוהמה שלא יתוארו - עם שמונה חתולים שהן גידלו בתוך הבית, דביבונים שפלשו דרך חורים בקירות, פרעושים, קורי עכביש וללא מים זורמים.
המצב היה כל-כך גרוע, שמשרד הבריאות האזורי בניו-יורק הכריז על המקום כעל מפגע תברואתי ודרש לנקות ולשפץ את המקום - או שהשתיים, שחיו שם בבדידות שכפו על עצמן, יפונו. כאשר הגיעו נציגי משרד הבריאות, אידי הגדולה (כך היא מכונה) קראה לביקורת הפתע "פלישה" ו"הדבר הזוועתי והמרושע ביותר שנעשה בתולדות אמריקה". בשלב זה, עוד לפני עשיית הסרט, התערבו ג'קי אונסיס ואחותה. הן מימנו ניקוי ושיפוץ מסוים של המקום.
הסיפור על אצולה אמריקנית שהידרדרה, על הדקדנטיות של המעמד העליון; ההזדמנות לראות מה קורה לעשירים כשמשאירים אותם לבדם, ללא עזרת המשרתים; ובוודאי ההתבטאויות מלאות הדרמה של האם אדית, לכדו את תשומת לבם של האחים אלברט ודייוויד מייזלס, שהחליטו לעשות סרט על שתי הנשים שבו ליוו אותן במשך שישה שבועות.
חולצה בתפקיד מטפחת אדית בובייה ביל נולדה למשפחת אצולה אמריקנית. היא הייתה אחותו של ג'ון ורנו בובייה השלישי ("בלאק ג'אק"), אביה של ג'קי אונסיס. התמונות שלה מן העבר, שאותן מראות היא ובתה בסרט התיעודי, מלמדות כי הייתה יפהפייה מרשימה. אבל בסרט עצמו היא נראית כמו קבצנית. שער השיבה שלה סתור, משקפי החתול שלה תמיד מונחים בצורה עקומה על פניה, והיא נוטה להסתפק בכיסוי של סדין על פלג גופה עליון (רוב הסרט היא במיטה), שמאיים כל הזמן לחשוף יותר ממה שהצופים רוצים לראות.
בתה הייתה בתחילת דרכה, שנים רבות קודם, שחקנית. בתמונות מאותה תקופה, במיוחד באלה שהיא מדגמנת בגדי ים, היא בולטת ביופיה. גם בגיל 56, גילה בזמן עשיית הסרט התיעודי, כשהיא חיה בבדידות ודעתה נדמית משובשת, היא עדיין שמרה על יופיה. היא ניחנה גם בחוש אופנתי מוזר אך מעניין (ב-1998 הייתה כתבת אופנה גדולה ב"הארפר באזאר" בהשראתה וב-1999 ב"ווג" האיטלקי; מאז היו לא מעט הפקות אופנה אחרות בסגנון אידי הקטנה).
בסרט התיעודי היא נראית מחליפה את התלבושות שלה, שאותן היא מכנה תחפושות, פעמים רבות. סימן ההיכר שלה הוא פריט לבוש כלשהו (חולצה, סוודר, מגבת) שהיא עוטה כמו מטפחת ראש ומהדקת בתכשיט. לגופה בגדים סקסיים - בגד ים מפוסל מיושן, חצאית מאולתרת ועליה מכנסוני גרביים ("אני לא אוהבת נשים בחצאיות", היא מסבירה).
קשה להחליט איזו מכל התלבושות היא המדהימה ביותר, אבל נראה שהמראה הפטריוטי שלה, שבו היא מתהדרת לקראת סוף הסרט, יזכה בתואר הזה. הוא כולל מכנסיים שחורים קצרצרים וחולצה שחורה צמודה, המטפחת המאולתרת היא מחולצה אדומה וכחולה (שאנל?). לרגליה נעלי עקב לבנות, והיא רוקדת ומנופפת בדגל ארצות הברית.
מי מחקה את מי שתי הנשים שנהפכו לאיקונות תרבות (יש אזכורים להן ב"ויל וגרייס", "בנות גילמור", "ישנן בנות" ו"משפחת סימפסון", וזה רק בתחום הטלוויזיה) נראות כלקוחות ממחזה של טנסי ויליאמס. במיוחד אידי הקטנה, שהיא מין בלאנש דובואה מ"חשמלית ושמה תשוקה", עם מבטא מלאכותי שנדמה כלקוח מבית ספר פרטי מתנשא. "אני יכולה לקרוא ולכתוב צרפתית", היא אומרת בלחשוש, מבטה נוגה, "אבל איני דוברת את השפה". לא ברור אם השחקנית לשעבר מחקה את הדמות של בלאנש דובואה, או שעל נשים כמוה התבסס ויליאמס כשכתב את מחזהו.
אותה תהייה מתעוררת גם כשהיא אומרת משפט כמו: "אכפת לי רק משלושה דברים - שחייה, ריקוד והכנסייה הקתולית". הסצינה שבה היא נכנסת לים ושוחה שחייה מיומנת היא גם אחת היחידות בסרט התיעודי כולו שבהן היא נראית משוחררת מהנוכחות הכפייתית של אמה.
אידי הקטנה עזבה את חיי המותרות שלה בניו-יורק והצטרפה לאמה בבית הגדול בהמפטונס. בסרט התיעודי אין הסבר להידרדרות הכלכלית שלהן. בסרט העלילתי ששודר בארצות הברית בשבת, נקנה על-ידי יס וטרם נקבע לו מועד לשידור בישראל, ניסה הבמאי, מייקל סוסי, לספק אותו.
הסרט, שנעשה אחרי תחקיר מעמיק של שנים, כולל שחזור חייהן של שתי הנשים 40 שנים לפני עשיית הסרט התיעודי, הרבה לפני שהחליטו להתבודד. הוא מציג את חיי החברה העשירים והאריסטוקרטיים של המשפחה בניו-יורק, רואים בו את האם מארחת ושרה לפני מקורביה ואת הצעירה מחוזרת ומנהלת קשרים. מתוארת גם עזיבת הבעל והאב, שבעקבותיה עברה האם להמפטונס. לאנג ובארימור זכו בשבחים רבים על משחקן מהמבקרים בארצות הברית.
ב"גריי גארדנס" התיעודי (שאפשר להשיג אותו ב"אוזן השלישית" וכן לצפות בו, חלק אחר חלק, ביוטיוב), ניכר שהשתיים שקועות בעברן ומנותקות מכל מציאות. הצעירה מדברת בסנוביות על הצעות הנישואים הרבות שדחתה. הן מתבוננות בתצלומים וציורים שלהן. "נכון שהיא נראית כמו אשה שיש לה הכל?" שואלת האם. ובכן, לא. היא נראית כמו אשה משוגעת הכלואה במזבלה עם אם מכשפה.
הניגוד בין הדיבור המלכותי היהיר לתנאי החיים הירודים הוא גרוטסקי. רוב הזמן הן מצולמות בחדר השינה שלהן - שתי המיטות אחת ליד השנייה - וסביבן ערימות של זבל, אוכל שאכלו (בסצינה אחת הן מבשלות תירס במיטה). כמעט אפשר להריח את ריח השתן של החתולים.
השיא של סצינת "החדר הצהוב" (כך מכונה חדר השינה שלהן) הוא כשהשתיים יושבות על מיטותיהן, בין ערימות של טינופת, אוכלות גלידות מקרטון בסכיני פלסטיק חד-פעמיים, ואידי הקטנה אומרת בקולה הלאה: "סמלה של האריסטוקרטיה היא אחריות".
חיות בסרט קשה להוריד את העיניים מהמסך כשצופים בסרט התיעודי רב העוצמה והמעיק הזה. התחושה ששתי הנשים האלה מנוצלות על-ידי יוצריו מלווה כל רגע של הצפייה. הן סובלות מהזנחה. אידי הקטנה לא רואה טוב, היא קוראת דברים בעזרת זכוכית מגדלת, וכשהיא עולה על המאזניים היא מביטה לעבר המספרים שליד כפות רגליה בעזרת משקפת, לא פחות.
נראה גם שהשתיים, באופן שיטתי, מוציאות זו את זו מדעתן. אידי הקטנה רוצה להשוויץ ביכולת השירה שלה. אבל בכל פעם שהיא פוצחת בשיר, אידי הגדולה מנסה להבליע את שירתה בשירה שלה.
רגע שיא נוסף בסרט הוא כשהזקנה מתחילה לשיר במבטא אנגלי ובקול סופרן גבוה את "Tea for Two". בשאר הזמן היא מתלוננת, מכה את בתה במקל ההליכה שלה. "אסור לי ליהנות", אומרת הבת. "נהנית מספיק כל החיים", משיבה לה האם.
לקראת סוף הסרט, כאשר האם כל-כך מעצבנת עד שלא יפליא איש עם הצעירה תרצח אותה, אומרת הבת על אמה: "היא כזאת כיפית, אני מקווה שהיא לא תמות".
אך ב-1977 כארבע שנים אחרי שאמרה את המשפט הזה, מתה האם. הבית הגדול נמכר לעורך לשעבר של ה"וושינגטון פוסט" בן בראדלי. הבת מתה ב-2002.
בסרט ששודר בשבת, אידי הגדולה והקטנה הפיקטיביות צופות באלה האמיתיות - בסרט התיעודי עליהן - בחמלה רבה.