בראיון טלוויזיוני שהתקיים איתו בשנה שעברה, כשסימני מחלת הפרקינסון שממנה סבל כבר נראו בבירור, נשאל ג'ו עמר מה הדבר שהוא הכי גאה בו. "לספק אנשים מסכנים", אמר, "זאת התרומה הכי טובה". ייתכן שמחלתו גרמה לו להדגיש בזקנתו את הקשר בין המוזיקה שלו לבין מצוקתם של מאזיניו, וייתכן שכבר בזמן אמת, בשנות ה-50 וה-60, עמר הצעיר נוכח בצורך העז של הקהל שלו למצוא נחמה בשיריו. כך או כך, השירים האלה שימחו וריגשו הרבה מאוד אנשים, אז כמו היום, ותרמו תרומה חשובה לקבלתו של הצליל המזרחי לתוך הזמר הישראלי.
"ג'ו עמר נפטר, אבל הוא השאיר אחריו אוצר גדול", אומר רמי דנוך, הסולן של להקת "צלילי העוד", שבשנות ה-70 הייתה מחלוצות המוזיקה המזרחית. "איזה קול אדיר היה לו, ואיזו נוכחות על הבמה", ממשיך דנוך. "אני זוכר כילד את ההופעות שלו בבנייני האומה, בתחילת שנות ה-60, עם התזמורת של קול ישראל. זאת הייתה חוויה בלתי נשכחת. אף אחד לא ישב שם. כולם עמדו".
עמר, שמת בסוף השבוע במיאמי בגיל 79, נולד במרוקו והתחיל לשיר בסוף שנות ה-40. "מקובל לומר עליו שהוא היה פייטן גדול, אבל זה לא נכון", אומר פרופ' אדווין סרוסי, ראש המרכז לחקר מוזיקה יהודית באוניברסיטה העברית. "ריאיינתי אותו לפני כשנה, והוא אמר בצורה מפורשת שהוא לא רואה בעצמו פייטן. הוא אמר: 'אני יודע פיוטים, אבל אני לא פייטן'.
"כמו כל ילד במרוקו הוא למד בישיבה, אבל המוזיקה שמשכה אותו הייתה המוזיקה הפופולרית והוא לא השקיע את עצמו בשירת הקודש. מאוחר יותר הוא אפילו הדביק לחנים של מוזיקה פופולרית מרוקאית לפיוטים שהוא שר. הוא סיפר לי שאת הלחן של הפיוט המפורסם 'שלום לבן דודי' הוא לקח מאיזה שלאגר מרוקאי".
לדברי סרוסי, "עמר היה תוצר של התקופה הקולוניאליסטית במרוקו. סגנון השירה שלו בא מתוך ההכלאה בין המוזיקה המרוקאית למוזיקה הצרפתית, מה שנקרא שנסון צרפתי-ערבי. ההשפעה של המוזיקה הצרפתית על עמר הייתה חזקה מאוד, וגם של מוזיקה ספרדית. את השילוב בין העולמות האלה לבין המוזיקה המרוקאית הוא הביא אתו לארץ באמצע שנות ה-50".
"שבועיים אחרי שהקלטתי את השיר הראשון בארץ, אפילו האוזן האשכנזית הכי סתומה נפתחה", אמר עמר באותו ראיון טלוויזיוני. שירים כמו "ברצלונה" ו"שיר השיכור", שעמר שר בקול חזק אך ענוג, נהפכו ללהיטים גדולים. היה בהם חידוש מסוים - הצליל המזרחי כמעט לא נשמע עד אז ברדיו הישראלי - אבל באותה מידה הם השתלבו ללא קושי באסתטיקה של הזמר העברי, שכמו עמר הושפע בצורה מכרעת מהמוזיקה הצרפתית.
"בשנים האחרונות התפתח מיתוס שג'ו עמר הוא האב הגדול של המוזיקה המזרחית, החלוץ המייסד. אני לא מקבל את הטענה הזאת", אומר פרופ' סרוסי. "הוא היה זמר נהדר, והיה לו חלק בפתיחת האוזן הישראלית לצליל המזרחי, אבל בוודאי שהוא לא היה חלוץ יחיד. זמרת כמו ברכה צפירה שרה לפניו בח' וע' גרוניות, וזמר כמו פילפל אל-מסרי שר בסגנון הרבה יותר 'ערבי' ממנו, והמוזיקה של עמר לא עמדה באיזשהו ניגוד לזמר העברי של התקופה. הוא שר נעמי שמר, הוא שר שירי ארץ ישראל, והוא גם שר ניגונים חסידיים וחזנות אשכנזית ושנסונים. הוא היה זמר מאוד רב-גוני".
רמי דנוך מ"צלילי העוד" דווקא זוכר את עמר כחלוץ בודד. הוא מספר שבשכונת התקוה שבה גדל, כמו בהרבה מקומות אחרים בישראל, "שתינו בצמא כל שיר של ג'ו עמר. גם כי אהבנו אותו מאד, וגם כי לא היה מישהו אחר. הוא היה הזמר היחיד ששר מוזיקה ים-תיכונית. אף אחד לא עמד מולו. לצד אריס סאן ואהרון עמרם, האבא של השירה התימנית בארץ, הוא היה אחת ההשפעות הכי גדולות עלינו".
באמצע שנות ה-60 עזב עמר את ישראל ועבר לארצות הברית. לדברי סרוסי, שדוחה את נרטיב הקיפוח של הזמר המזרחי, "עמר לא עזב בגלל שהממסד התנכר לו. כמו כל אמן, הוא פשוט חיפש את השוק הכי טוב, ובאמריקה היה באותה תקופה שוק מצוין. הרבה יותר טוב מאשר בארץ.
"אנשים לא יודעים את זה, אבל הרבה זמרים ישראלים הקליטו בארצות הברית בשנות ה-50 וה-60. בשביל זמר רב-גוני כמו עמר, ששר גם חזנות וגם מוזיקה פופולרית, אמריקה הייתה מקום אידיאלי".
אחרי עשרות שנים בארצות הברית חזר עמר לישראל. "זאת כבר הייתה מדינה אחרת לגמרי", אומר סרוסי, "שבה יש תזמורת אנדלוסית והמוזיקה המזרחית לא צריכה להילחם על מקומה, ועמר זכה לקבלת פנים של גיבור ונביא, עם חגיגות וערבי הוקרה, שבהם הכריזו עליו כמחולל של כל הדבר. בעיני זאת הגזמה פרועה. הוא היה אחד המחוללים, לא המחולל. מה שכמובן לא צריך להפחית מתרומתו הגדולה למוזיקה בישראל".