כאילו אמר לא נורא, הם מיעוט וגם יש דרכים אחרות לכל אלה שהחמיצו. אבל אעניק להם בתמורה את השקט והשלווה ורעשים לא יטרידו אותם. אולי נהג הבורא במקרה כלאחר יד, אולי סבר שגמל להם, ואולי בדרכו ולשיטתו מצא שהוא צודק וכי אין בכך משום פגיעה - כי בהרבה מצבים, דומה שאמר לעצמו כי נוכח לדעת שאלה שכבר שומעים, היו רוצים מאוד ולעיתים די מזומנות לאטום את אוזניהם.
אך האם היה כאן איזון מסוים? האם נעשה שוויון זכויות יחסי כלשהו בין בני-אדם? האם נעשה כאן מעשה מזערי של צדק? והלא זכות הבחירה לא ניתנה להם. כמובן קטונתי מלומר, ועל-אף שאני ירא במקצת להעיר לבורא על כך, אני חושש שלא נעשה צדק מספיק.
ואני שואל אם יש ציפורים חירשות, זאת בגלל ספר קטן מידות בשם "ציפור חירשת". ספר שפרסם לאחרונה הסופר ומספר הסיפורים הירושלמי יהודה עצבה, שבשליש האחרון שלו הוא נוגע בנושא הכאוב של החירשות. זאת על-אף כותרתו החובקת של הספר, ולפי כך ייתכן שכל מטרתו הייתה להוביל לאחר הכל אל החלק הזה.
זהו סיפור אירוני כמובן - שמסופר על-ידי איש שהוא דמות אירונית גם, שכל עיסוקו במפעל בו הוא עובד אינו אלא איסוף מהדקי נייר למטרת חסכון במשאבים - שמספר על איש חירש שממציא המצאות ואפילו המציא רחפת שאתה הוא מעופף בין הבניינים ונוחת היישר אל הקומות הגבוהות, כך גם לכל מקום אחר שיחפוץ להגיע אליו.
באופן זה הוא פותר את בעיות התחבורה, את בעיות זיהום האוויר וגם מיַתֵר את הצורך בדלק כי הוא משתמש בכוח של אנטי-מגנט, מצב בו פועל מגנט אחד כנגד מגנט אחר בשל הקוטביות שביניהם וכך נוצר דחף כלפי מעלה. כך כמובן בספר. המצאתו זו מוצעת, אפוא, לחברה כדי שתייצר את הרחפת עבור רבים, אך זו נדחית עד מהרה בשל חוסר אמון ומקובעות וביורוקרטיה. איך לא.
ואז הוא פונה להמצאתו החדשה:
השתל הקוכליארי לחרשים. "השתל הוא מכשיר אלקטרוני העוקף את המסלול הנורמלי של תהליך השמיעה כדי לסייע לאנשים הסובלים מירידה ניכרת בשמיעה...", כך אומר הממציא הגדול, ועוד מוסיף: "אין יותר שפת סימנים. דור חדש יקום בקהילת החירשים - דור שומע. האנושות ידעה תקופות רבות: תקופת הקרח, תקופת הברונזה, תקופת הברזל, ועכשיו האנושות כולה תהיה שומעת". (שם, עמ' 114).
השתל הקוכליארי אינו המצאה דמיונית של המספר. זהו מכשיר קטנטן שממיר מידע קולי למידע חשמלי שמועבר ישירות לעצב השמיעה באוזן התיכונה. אלא שהמחבר בא וממנף אותו לכדי סיפור אירוני אמנם, אבל כדרך האירוניה הוא מציב שאלות אתיות ומעשיות לגבי שינויים אצל בני-אדם בכלל, ואצל אנשים חריגים בפרט.
דווקא מחוץ למדינה, בדרום אמריקה, נמצא עניין והוצע מימון ליצורו של השתל הזעיר, שיושתל בעומק האוזן על-ידי ניתוח בהרדמה מלאה ומעורבות כירורגית מסובכת, גם יקרה מאוד, אך יאפשר שמיעה תמידית ואופטימלית לחירשים. בזה תיפתר, לכאורה, בעיית החירשות בעולם. כמה טוב.
לכאורה, אכן, מה טוב יותר מכך? אולם הינה קרה דבר מפתיע: התקוממות. ומי שמתקומם הוא דווקא אותו ציבור של חירשים שאינו רוצה שיבואו ויזעזעו את עולמו. ההתקוממות אחוזת החרדה שקמה משליכה בנקל להרבה תחומים אחרים של מהפכי חיים, אם לטובה ואם לרעה. ידוע שגם מהפך לטובה יכול לגרום לעיתים ואצל אלו אנשים למתחים, לחרדה ולהלם, כמו שיכול לגרום באותה מידה או במידה דומה מהפך לרעה.
"זאת שערורייה" - כך נואמת הדוברת הראשונה והמייצגת של החירשים בכינוס שהתקיים בדרום אמריקה, שם ניתנה אפשרות המימון עם הבאת התגלית. "מה הם חושבים להם, השומעים האלה? שלא יוליכו אותנו שולל, רבותיי! הם רוצים להשמיד אותנו...
לכן המציאו את השתל הקוכליארי. אין ספק שאיש מהחירשים לא רק שלא יוכל לשמוע, אלא שאחרי הניתוח הוא לא יהיה לא כאן ולא שם, לא בין החירשים וכמובן שלא בין השומעים... חשבו לרגע על הפחד והאימה שיחוש ילד קטן בשמעו לראשונה את גלי הקול המוזרים והמאיימים... אין לי ספק: עלינו להתאחד כדי להגן על זהות החירשים שלנו". (שם, עמ' 155).
באשר לספר - שאני נמנע מלדון בטיבו הספרותי, לטוב או לרע - אני רוצה לומר שלפני שהתחלתי לעיין בו, נתפסתי למוטו מעורר המחשבה ששָתָל יהודה עצבה בעמוד הראשון: "עשר ציפורים עומדות על כבל חשמלי בין שני עמודי חשמל. פתאום עובר צייד, עוצר ומתבונן בהן, אוחז ברובה שלו, מכוון אותו לעבר הציפורים ויורה. תשע ציפורים עפות, אבל אחת נשארת על כבל החשמל כאילו לא קרה דבר. המסקנה: הציפור חירשת".
זה הביא אותי לחשוב שמא יש פנים לכאן ולכאן: היא הייתה יכולה להיפגע, כמו כל אחד מאיתנו - אבל אפילו לא נבהלה. היא נותרה שלווה, מה שאנחנו לא היינו יכולים. האם זה בחזקת יתרון? ושוב אני שואל אם זה יוצר איזון מסוים, יחסי. אלא שקטונתי שוב מלהשיב על כך. וכמוני גם מי שנמצא בעולם האחר הדומם ההוא אינו יכול כנראה להשיב תשובה מלאה. עלינו להיות מצויים זה בעולמו של האחר כדי להבין ולדעת ולהיות מסוגלים להשוות ולומר מי זכה ומי איבד. לא יודע.
בזמנו אמרה הגברת הלן קלר (שהייתה כידוע עיוורת וחירשת, אבל גם ידעה להיות סופרת ומחנכת) כי, "פירוש החירשות הוא אובדן הגירוי החיוני ביותר: צליל הקול הנושא את השפה, מעורר מחשבות ומערב אותנו בחברתם האינטלקטואלית של בני-אדם". אבל הינה צצה בי שאלת הדיוט שאני חושש אפילו לשאול אותה: אם לא שמעה מעולם, איך יכולה הייתה לדעת את ערכם של הצלילים? ולעומת זאת היא מאזנת באמירתה האחרת: "את הדברים הטובים ביותר בעולם אי-אפשר לראות או למשש וצריך להרגיש אותם בלב". ועל האמירה הזאת יסכימו, אני מאמין, גם רבים שאינם חירשים או עיוורים.
עכשיו, עם חלוף השנים - והיא נולדה במחצית השנייה של המאה ה-19 - אני מרשה לעצמי, בכל הצניעות, להסתייג מדבריה הראשונים לפחות. אני מאמין שהיא עצמה הייתה מסתייגת מדבריה שלה. כי אפשר כיום לעשות הרבה מאוד דברים גם בלי הקולות. אפשר לתקשר גם בלי רובם של הרעשים המיותרים שאנחנו חווים, ואפשר לבטא כמעט הכל גם בלי הצלילים. כל זאת אני אומר, כמובן, לא בהגינות גמורה, מתוך עולם שבו אפשר לשמוע הכל אשר בו אני חי.
כל היכולות האמורות לא באו ליַתֵר את חוש השמיעה, כמובן, על כל מה שהוא מעניק לנו - אבל שפת הסימנים, הקריאה והכתיבה, הטלוויזיה, האינטרנט, הטלפוניה הפורחת, ואפילו שפת הגוף עצמה - כל אלה שווים לכולנו ומעבירים לא רק מידע אלא גם רגשות ותחושות, שהאדם החושב יכול לקלוט אותם - אם הוא שומע ואם אינו שומע. ובלבד שיהיה קשוב.
הדיון יכול להיות ארוך ועמוק מחוץ לגבולות ולמגבלות הספר וקטונתי. אולם זה מביא אותי לספֶר שני דברים שיכולים לעורר גיחוך, אלא שלא זאת מטרתם - האחד על מקרה של איש שבורותו גברה עליו והוא הגיב בגסות ודי באלימות כאשר צעיר חירש ניסה לתַקְשֵר אתו בשפת הסימנים, כי סבר שהבחור לועג לו - ומנגד, אִמרתו של אלברט איינשטיין שאמר כי, "אנשים שמתנועעים ורוקדים נראים כמו משוגעים בעיני אלה שלא שומעים את המוזיקה".
ואלו הן שתי נקודות שנותנות הרבה מקום למחשבה.
