זה היה ליל-אימה בלתי נשכח. שעת ערב מאוחרת באביב 48'. הימים של טרם דרך בורמה. אזור לטרון. מול כיתת עולים חדשים ניצולי-שואה, שנשאו על גבם מזון וציוד לירושלים הנצורה, הגיחה שיירת ג'יפים של לוחמי פלמ"ח בכיוון ההפוך והרעישה עולמות בדרך-לא-דרך הסלעית. לקול הרעש, הגיבו תותחני הלגיון הירדני במטח פגזים. פגז פגע פגיעה ישירה בג'יפ והעיפו באוויר. הג'יפ נחת על רגלו של אחד העולים החדשים ופצעו קשה. שרשרת אירועים הביאה לכך שהפצוע, שאך שבוע קודם לכן הגיע ארצה בספינת המעפילים האחרונה, הוכרז כמת. רק לאחר שלושה חודשים, בעודו חסר כל, הוחזר לו מעמדו כאדם חי.
כעבור 23 שנה מצא עצמו אותו ניצול-שואה יושב על כס אחת מהמשרות הרמות במדינה, כנגיד בנק ישראל השני. זאת, לאחר שבתור "מת" לשעבר דומה היה שקודם לכן, בשנות ה-60, כל כלכלת המדינה הצעירה התגלגלה בין ידיו. הוא יזם פיחותים, המציא את המיתון הגדול, פתר סכסוכי-עבודה במשק, הניח את היסודות לתעשיית ההייטק, נטל חלק בניווט הכלכלה לאחר מלחמת ששת הימים, עמד ליד ערש הלידה של פרויקט "המרכבה" ובעיקר היה יד-ימינם של שרי האוצר לוי אשכול ופנחס ספיר, קברניטי המשק באותה תקופה.
עתה, נוכח ספרו הביוגרפי של רב העלילות של משה זנבר, "חתום על השטר", מאת רחל מיכאלי, שהופיע בהוצאת "ידיעות ספרים", קשה להאמין כיצד אדם כה מצניע לכת נשא את המשק על כתפיו, כשמאומה מהשררה לא דבק בו. בשעת הראיון עמו בביתו בתל אביב לא חדל הטלפון מלטרטר. "אתה רואה איזה גמלאי אני?", שואל זנבר כשעל פניו נסוך חיוך ביישני.
בגיל 84 זוכר זנבר הכל בבהירות ובחדות - וגם עוקב בדריכות אחר מהלכי ראשי המשק כיום. דומה שלבד מ
סטנלי פישר, מיורשיו בנגידות בנק ישראל - "כלכלן טוב, בעל ניסיון ומעמד בינלאומיים, שהוא כמו סלע מוצק מול ה
ממשלה" - הוא איננו חוסך מהם את שבט ביקורתו.
"יש לנו כעת שר אוצר שהוא פוליטיקאי יותר מכל דבר אחר", מלין זנבר. "כשאני שומע את השר שטייניץ מתפאר בתקציב הדו-שנתי שהמציא, באמת המצאה יוצאת מהכלל, אני משתומם. כמה שלא אמרו לו שבשום מקום בעולם לא הנהיגו תקציב כזה, זה לא עזר. כלומר, כולם טפשים ורק הוא, שכידוע איננו איש-כלכלה, יודע. אותי זה מאוד מדאיג".
ולא רק התקציב. זנבר רוטן נוכח ההחלטה להשעות את העלאת שכר המינימום. "אני לא מבין את הנימוקים להחלטה", הוא שח. "שר האוצר אומר שזה יביא לייקור מחירים, לסגירת מפעלים ולפיטורי עובדים. האמנם? לעומת זאת, הוא מעלה הצעה להנהגת מס הכנסה שלילי. לשם מה? כאן המקום להזכיר שכבר ב-59', בהיותי סגן הממונה על הכנסות המדינה, הצעתי זאת. אין לי מושג מאיפה בא לי הרעיון. כשאנשי מס ההכנסה הסבו את תשומת-לבי לאי כדאיות העניין, ירדתי ממנו.
"איך חוזרים לזה כיום? - כי כעת האידיאולוגיה היא לפגוע בחלשים. שוכחים שהכלכלה קיימת בשביל החברה ולא להפך. כשמעלים את שכר המינימום, יודעים שהכסף הולך לאלה שעובדים בעוד שמס הכנסה שלילי יכול להינתן גם לאלה שאינם עובדים, כולל חרדים או ערבים. הרי בסקטור הערבי יש רבים שלא משלמים מס הכנסה וחיים לא רע".
ודבריו של ראש הממשלה נתניהו בזכות הפחתת מסים? "נתניהו משמיע דברים שאותם למד פעם באוניברסיטה. האם הפחתת המסים תביא ליותר השקעות במשק? - אולי זה נכון, אבל השאלה היא מתי. מחר, בעוד עשר שנים, או בעוד 50 שנה? הפחתת מסים איננה תרופת-פלא. מה יעשו מאות אלפי משפחות עם תוספת הכסף מהפחתת המסים? לאן ילך הכסף? אולי לחו"ל, דבר שהיה אסור בזמני?"
אם רק נרצה, זנבר יכול להתייחס לכלל בעיות הכלכלה העכשוויות, אבל לא זה מבוקשנו. הופעת הספר "חתום על השטר" היא הזדמנות-פז לערוך עם זנבר מסע במנהרת הזמן ולשמוע ממנו ממקור ראשון על ימים שבהם לוי אשכול יכול היה להניע מהלכים מרחיקי לכת בבדיחה יידישאית עסיסית או כאשר כל סודות המשק היו שמורים בפנקסו השחור של פנחס ספיר.
אז היכן נפתח במסע הזה? - אולי בקו ההתחלה. זנבר, או זנדברג כפי שנקרא לפני שנאלץ לשנות את שמו ברוח הימים ההם עם מינויו כנגיד בנק ישראל, שוחה בכלכלה מנעוריו בעיר ההונגרית קצ'קמט, כאשר אביו שיתפו בעסק המשפחתי הגדול שלו ליצוא תוצרת חקלאית והפקיד בידיו את שקילת הסחורה לפני הוצאתה למשלוח.
זנבר גדל במשפחה אמידה שהיה ברשותה פריט יקר המציאות באותם ימים - מכשיר טלפון. את מספרו, 75, יזכור תמיד. משפחתו לא הייתה דתית, אבל אביו הניח תפילין מדי יום. היא לא סבלה מאנטישמיות, אבל את בר המצווה של משה גוסטב הילד חגגו בצנעה.
בקצ'קמט פרחו חיי התרבות. משיכתו לתיאטרון של מי שהיה לימים תקופה ארוכה יו"ר חבר הנאמנים של "הבימה" הנצה בעיר-הולדתו. זה לא כתוב בספר, אבל בראיון שהעניק לי זנבר לפני 30 שנה אני מגלה פרט מסקרן. "לא בדיוק שיחקתי בהצגות בית הספר", סיפר לי אז. "אבל בגיל 17 זכיתי בפרס הקהילה על כתיבת מחזה על ארץ-ישראל, שלבסוף לא הוצג".
האמנם? - אני שואל אותו כעת. "אכן, מדי שנה הייתה אצלנו תחרות כתיבה לנוער. בהתחלה לא רצו לתת לי את הפרס. חשבו שהעתקתי מהיכן שהוא. כשרב הקהילה שאל מניין בא לי הרעיון על יהודי שמסתתר בעת המרד נגד הרומאים - וזאת בשעה שלא העלינו על דעתנו שתוך זמו קצר נזדקק לכך בשואה - וסיפרתי שכתבתי את המחזה בעקבות 'מלחמות היהודים' של יוסף בן-מתתיהו, הכל הסתדר. אחר-כך עברתי לכתוב דברים אחרים לגמרי".
חיבתו לספורט מקורה בנעוריו כשייצג את בית-ספרו ואף את עירו בתחרויות. זנבר, שלימים נתן ביטוי לכך כשהקים את המועצה להימורים בספורט (הטוטו) והיה היו"ר הראשון שלה, גילה לא אחת רוח ספורטיבית. בשלהי שנות ה-60, כאשר היה "הבורר" דאז ויישב סכסוכים גדולים במשק מבלי לגבות שכר-טרחה על כך, הוא דגל ב"תחליפים". כשפתר את משבר הסוורים בנמלים, דרש ששכר הטרחה יועבר לאלופי העולם בשיט דאז, לידיה לזרוב וכרמל צפניה המנוח, כדי שיוכלו לרכוש מפרשית חדשה מדגם "ההולנדי המעופף". מרשות הנמלים ביקש להעביר את שכר הטרחה לאיגוד השיט.
השואה הגיעה להונגריה מאוחר והכתה ביהודיה ללא רחם. הגרמנים נכנסו לקצ'קמט ב-19 במארס 44' וזנבר, הנער בן ה-18, הוכרח ככל יהודי העיר לענוד טלאי צהוב. תוך יומיים נפרד מאביו לתמיד. כששמע שהאב נלקח עם ראשי הקהילה האחרים לבית הכנסת על-ידי קלגסי האס.אס כדי להופכו לאורווה, התפרץ לשם. "אבא נדהם כשראה אותי", הוא מעיד. "לא אשכח את דבריו האחרונים. 'אתה משוגע? מה פתאום באת?' שאל אותי והצליח לשכנע אחד השומרים לאפשר לי לחמוק החוצה. אלמלא כן, אני לא בטוח שהיינו משוחחים היום. יותר לא ראיתי את אבא. הוא מצא את מותו בצעדת המוות בעת פינוי אושוויץ. אמי שולחה בסלקציה של מנגלה לתאי הגזים".
ואתה? "הועסקתי בעבודות-כפייה עד שבשבוע השני של אוקטובר הצעידו אותנו ברגל לגבול האוסטרי. מכרו לנו סיפורים שמחזירים אותנו למשפחות שלנו. כשהגענו לגבול, ישר הכניסו אותנו לקרונות לדכאו. כשהגענו לשם, שיחק לי המזל ולא בפעם היחידה באותה תקופה נוראה. כשנשאלנו במסדר הבוקר מי מאיתנו דובר גרמנית, הצבעתי. הורי נולדו בבויטן שבגרמניה, כיום העיר ביטום בפולין (שם גם נולד היינץ קלוגר, המוכר כיום על-ידי כולנו כחיים יבין - י. ב-א) ומשם עברו להונגריה. שפת האם שלי היא גרמנית ואולי זה מה שהציל אותי".
עם ידיעת השפה, הפך לעוזרו של המהנדס הראשי של המחנה, שהיה אחראי על הקמת האנגר תת-קרקעי למטוסים. התפקיד הקנה לזנבר הצעיר תעודה שעמה יכול היה לנוע בחופשיות במחנה. שם עשה את העסקה הראשונה בחייו. הוא פגש עובדי-כפייה איטלקים ותמורת לחם יקר המציאות מכר להם את האפודה שלבש מתחת לחולצת הפסים שלו. הוא אכל מחצית מהלחם ואת היתר מכר תמורת אפודה אחרת. תושייה הייתה שם המשחק שלו. "המהנדס ואני עבדנו גם בשלג ובקור עז", משחזר זנבר. "הוא היה לבוש חם, אבל לי קפאו הידיים והרגליים והפנים נצרבו לי. עד היום אני מתקשה בחורף לדפדף בעיתון".
כדי שנבין את חוכמת החיים של זנבר, זו שעמה הנהיג כעבור 20 שנה את המשק, עוד סיפור. "כששאלו פעם במסדר מי יודע לבנות תנורים, הצבעתי שוב, כמו במקרה של הגרמנית", הוא מעיד. "קיבלתי 30 עובדים וקדימה לעבודה. אבל מה? - לא היה לי מושג קלוש איך עושים את זה. כבר עלתה בי מחשבה שיוציאו אותי להורג בגלל השקר. אבל שוב התמזל מזלי. מעלי היה מהנדס שישר שאל מה השם שלי. 'גוסטב', הבאתי לו את השם ההונגרי שלי. 'גם אני גוסטב', אמר וכבר היה לנו משהו משותף. כששאלתי אותו לאן הביא אותו השירות שלו, סיפר על אוקראינה ומקומות אחרים. כששאל אותי, חזרתי על אותם מקומות. שם היינו מוכרחים לשקר. כשהרגשתי שהתקרבנו קצת, אמרתי לו את האמת שאין לי מושג בתנורים. לא רק שהוא סיפר לי איך עושים מה כדי להעביר לעובדים, אלא גם הבריח אלי קצת מזון מהמחנה שלו..."
בהמשך חווה חמישה ימי זוועה של נסיעה ברכבת המוות בתנאים אל-אנושיים. הוא סבל קצת פחות מאחר שהתמקם בדופן הקרון. המיקום הנוח, יחסית, כמעט עלה לו ביוקר. אז, ביום האחרון של המלחמה, בהפצצת הרכבת על-ידי מטוסי בעלות הברית, נפגעיה הראשונים היו אלה שנדחסו ליד הדופן. במרחק 30 סנטימטר ממנו נפגע חברו ומת. "באותה מידה יכולתי להיפגע גם אני", מעיר זנבר.
"השחרור תפס אותנו בתחנת הרכבת של העיירה זאסהאופט", הוא מספר. "פתאום מצאתי את עצמי מול טנק אמריקני. חייל שחור, שירד ממנו, בכה כשראה אותנו. הוא עלה לטנק והביא לחם, שוקולד, אני לא זוכר מה עוד. בלעתי הכל בבת אחת. רגע היסטורי השחרור? - ברגעים ההם חשבתי רק על אוכל..."
כשחזר לקצ'קמט, התברר לו שבית המשפחה הפך למטה חיל האספקה של הצבא האדום במרכז הונגריה. בבית פגש את אחיו, שארו היחיד ששרד. בהמשך הגיע לבודפשט כדי להתחיל לימודים לתואר ראשון בכלכלה באוניברסיטה והחל בפעילות בתנועת העובד הציוני. זנבר עלה מעט לאחר הקמת המדינה בספינת המעפילים האחרונה, "פאביו". כעבור שבוע נפצע קשה בלטרון מבלי לירות ולו כדור אחד, "מה גם שלא קיבלנו רובים".
זנבר מודע לפולמוס, שנמשך עד היום, בדבר שליחת העולים בישיר לחזית. "בן-גוריון החליט נכון", הוא משוכנע. "מנהיג גדול צריך לדעת לקבל החלטות במצבים קשים. הוא הגיע למסקנה שעדיף לסכן חיילים עולים חדשים מאשר לאבד את ירושלים. אנחנו, שנחלצנו מגיא המוות במלחמה, באנו להילחם כדי להקים מדינה יהודית".
ושוב הוא חוזר אל ליל הפציעה שלו. "נשארתי לבדי שוכב על הקרקע עם כאבים נוראיים", הוא משחזר. "בחשכה נשמעו יללות שועלים (או תנים). שניים מהם התקרבו אלי כנראה כדי לטעום מהבשר שלי. זרקתי לעברם אבנים ולא יכולתי לזוז. למזלי חיילי הלגיון הירדני התחילו לירות פגזי-תאורה שהבריחו את השועלים. כשסוף-סוף באו חיילים לפנות נפגעים, צעקתי אליהם בהונגרית. הם חשדו שאני שכיר-חרב של הירדנים עד שראו את הדיסקית שלי. למחרת התגלגלתי בלי מסמכים לבית החולים 'הדסה', בתל אביב. משום מה הרופאים ניהלו שם את ההתייעצות הרפואית שלהם בגרמנית. 'מוכרחים לקטוע לו את הרגל!' שמעתי אותם אומרים. כמובן שהתנגדתי והרגל שלי ניצלה..."
זנבר החלים וחזר לעצמו, אבל עד היום איננו מרפה ממנו עלבון צברינו העוקצנים, שקראו לו ולחבריו "סבונים", אולי מבלי להבין את המשמעות הנוראית של הכינוי והאשימו אותם על שהלכו כצאן לטבח. "אמרתי להם שמי שיצא חי מהמלחמה הנוראה לא יכול להיות סבון", הוא נזכר.
בתנאים קשים וכדרכו תוך כדי הפגנת תושייה למד לתואר שני בכלכלה באוניברסיטה העברית. במהלך לימודיו הכיר את רעייתו, ברכה, אז סטודנטית לעבודה סוציאלית, עולה חדשה מארגנטינה. להם שתי בנות ושישה נכדים.
את צעדיו הראשונים כאן עשה באקדמיה, כסגן מנהל המכון למחקר חברתי שימושי, שבו ערך סקר חלוצי של חלוקת הכנסות באוכלוסיה, מה שסייע לו מאוד בתפקידיו הבאים והיה מרצה צעיר לסטטיסטיקה באוניברסיטה העברית.
בשנים הראשונות צפה מהצד בהתהוות כלכלת ישראל העצמאית לפני שהתגייס לשירות המדינה. "מדיניות הצנע והקיצוב שהנהיג השר דב יוסף והסכם השילומים עם גרמניה הצילו את כלכלת ישראל הצעירה מקריסה לאחר ששלטונות המנדט הבריטי לקחו איתם את קופת מטבע החוץ של המדינה", הוא קובע נחרצות.
אגב, כדי להמחיש עד כמה המחסור בדולרים היה חמור מסופר בספר שאז, בתקופת הצנע, כשעגנה בנמל חיפה אונייה עם מטען של סוכר, ויש אומרים גם עם קמח, אי-אפשר היה לשחרר את המטען בהיעדר מטבע חוץ. שרת העבודה דאז,
גולדה מאיר, נשלחה בדחיפות לארה"ב כדי לגייס את הסכום הנחוץ של 80 או 90 אלף דולר.
זנבר: "בן-גוריון, כפי שהכרתי אותו בהמשך, לא היה חותם על הסכם השילומים אלמלא ההכרח לעשות את זה. לעומתו, בגין, מנהיג האופוזיציה, טען שלמען הכבוד אסור לנו לשבת עם הגרמנים ולעשות איתם שום הסכם. כניצול-שואה, אני סבור שהוא טעה בעוד שבן-גוריון הרחיק ראות כשקבע שהעתיד חשוב יותר מהרגשות. מי כמוני יודע כמה קשה כשאין לחם לאכול. אגב, לא רק הסכם השילומים. כשהנהיג את הבונדס, היו שחשבו שבן-גוריון השתגע וקפצו עליו איך ביקש להמיר מענק בהלוואה. הוא השכיל להבין שדרך הבונדס ייכנס הרבה יותר כסף לקופת המדינה".
ב-58' עבר אל השירות הציבורי כשהתמנה כסגן הממונה על הכנסות המדינה במשרד האוצר. "אז ראיתי שמבחינה כלכלית המדינה נבנתה בשיטות הכי פסולות", זנבר דואה אל ימים אחרים. "לכאורה, למדינה אסור להתערב בשום דבר. ומי שהתערב היה פנחס ספיר כשר המסחר והתעשיה, כשהנהיג מה שנקרא אז
מאה שערים, כלומר שער חליפין לכמעט כל מפעל. אבל לא הייתה ברירה אחרת כשהזמן היה קריטי. אם זה לא היה נעשה כך, המדינה הייתה פושטת רגל והיהודים היו בורחים מפה".
כדי להיחלץ מאותו מצב, היה זנבר ממחוללי פיחות 62', הראשון בסדרת פיחותים שהוא ניצח עליהם. "בכל הנוגע לפיחותים, אשכול סמך עלי כשר האוצר", נזכר זנבר. "הוא ידע שממני לא יוצאות הדלפות. אבל אל תשאל כמה שזה היה נורא לא נעים לי, כשאסור היה לי לספר מראש על הפיחות אפילו לבוס שלי, זאב שרף, אז הממונה על הכנסות המדינה".
אגב, הספתח שלו עם אשכול היה מפחיד משהו. "כשהגעתי אליו עם איזשהו נושא בתחילת העבודה שלי במשרד האוצר, די נעלבתי מהצעקות שלו שהתלוו לחקירה שחקר אותי", משחזר זנבר. "תוך דקות שינה את נימת דבריו. מסתבר שאשכול, שהיה האדם הכי חכם שהכרתי , מנהיג עם אידיאולוגיה סוציאליסטית שכיאה למי שבא מדגניה אהב את החקלאות, רק בחן אם אני יודע לעמוד בלחץ".
מסתבר שלא רק אשכול עשה לו תרגיל, אלא גם ראש הממשלה בן-גוריון בכבודו ובעצמו. פעם שלח אותו אליו אשכול בנושא מס הקנייה. "כשבן-גוריון שאל אותי מה זה מס קנייה, חשבתי שהבניין מתמוטט עלי", זוכר לו זנבר. "לאחר דממה מעיקה בחלל החדר, פתאום שאל אותי אם האנשים משלמים מס הכנסה כמו שצריך והתעניין אם יש השתמטויות. אז ראיתי שגם הוא בחן אותי וקצת שיטה בי. בסוף שלח אותי חזרה אל אשכול שיחליט מתוך הסבר שהוא מבין טוב ביותר בנושא".
אחר-כך זנבר מצא את עצמו באותה סירה עם בן-גוריון. בדיון בנושא הבאת פלא הטלוויזיה לציון התייצבה חזית של פוליטיקאים מקיר אל קיר מול סרבן הטלוויזיה משדה-בוקר. לעומתם, צידדו שלושה אנשי-מקצוע בדעת ראש-הממשלה - מנכ"ל האוצר הסוציאליסט יעקב ארנון, הסוציולוג פרופ' שמואל אייזנשטדט שהתנגד מסיבות חברתיות ואני. "אם ציפו שאני, איש המסים, אתמוך מתוך ציפייה שכולם ירוצו לקנות ואפשר יהיה להטיל מס, דווקא הבעתי חשש שאנשים יקנו מעבר לאפשרויות שלהם", מציין זנבר.
למרבה המזל, לא התמדת בהתנגדותך... "על אדם לדעת לשנות את דעותיו בהתאם לנסיבות. כשהוקמה אחר-כך ועדה אחרת בנושא הטלוויזיה, כבר תמכתי בה, כשהבנתי שזה יוכל להביא להפקות-מקור ישראליות. כעבור 20 שנה היה לי קשר גם להנהגת ערוץ 2".
כשאשכול מונה ב-63' לראש הממשלה במקום בן-גוריון וספיר עבר להיות שר האוצר, קודם זנבר לתפקיד הממונה על התקציבים במשרדו. "בעיניי ספיר היה גאון", סבור זנבר. "לאיש היה זיכרון אדיר. היה ידוע שלספיר אסור לשקר. הוא זכר שנים דברים שנאמרו לו. ראיתי מקרוב כיצד היה ביצועיסט שאין כדוגמתו. הוא זה שלמעשה הקים את התעשיה הישראלית וזכר כל מפעל ומפעל לפרטיו. לפעמים ידע מאזנים של מפעלים יותר טוב מבעליהם".
מבחינת זנבר, התמרון בין שני האישים היה כמו ללכת בין הטיפות. כשאשכול הרכיב ממשלה ב-65', הוא זימן אליו את זנבר, חביבו, על-מנת להיוועץ בו לגבי חלוקת התיקים בה. "אשכול סמך עלי ושוחח איתי עד שמרים, אשתו, 'גירשה' אותי, כנראה בגלל מצב בריאותו. כשיצאתי מביתו, ראיתי את ספיר מסתובב ברחוב אנה ואנה בציפייה לשמוע ממני בו מקום על מה דיברתי עם אשכול. סיפרתי רק מה שהיה לי מותר לספר..."
אז גם הציע זנבר לאשכול הצעה שנראית כיום דמיונית על-רקע ממשלתו המנופחת של נתניהו - להסתפק ב-13 משרדי ממשלה בלבד. "זה היה חוסך המון כסף לקופת המדינה ומייעל את תהליך קבלת החלטות", משוכנע זנבר עד היום ושולה את ההומור המעודן שלו. "כיום, כשמתלוננים על המבנה המסורבל של הממשלה, עולה בצדק בעיית העלות. שוכחים שככל שיש יותר משרדי ממשלה, כן זה נותן יותר הזדמנות לאנשים לא ראויים להיות שרים, בבחינת אם הוא יכול, גם אני יכול. אז הם מתחילים לחתור זה תחת זה - והפוליטיקה, שאף פעם לא היה לי חלק בה - חוגגת בעוד שהמדינה שוקעת!"
יחד עם נגיד בנק ישראל הראשון, דוד הורוביץ, היה זנבר חתום על המיתון הגדול של שנות ה-60. "המיתון היה אז מהלך הכרחי", הוא סבור כיום. "היה צורך למתן את הפעילות הכלכלית ולא הייתה כוונה ליצור אבטלה. אבל התוכניות השתבשו. באו פחות עולים מהצפוי וזה פגע קודם כל דווקא באזורי הפיתוח שהיו אמורים להיות מחוץ לעניין".
זנבר ליווה מקרוב את ראש הממשלה אשכול בתקופה הקשה מבחינתו של מלחמת ששת הימים ששמה קץ לאותו מיתון. עד היום חורה לו על הנזק התדמיתי שנגרם לו עקב "נאום הגמגום" ששידר לאומה ערב המלחמה.
"מה רוצים מאשכול?" תוהה זנבר. "לא רק שהייתה לו בעיית ראייה קשה והוא לא היה מסוגל לקרוא את התיקונים שהשר גלילי הכניס בנאום בכתב-ידו הקטן, אלא גם לא ידע שהנאום שלו הועבר בשידור חי. בגלל אותו גמגום זוכרים משום מה את אשכול כהססן בעוד שהוא היה מחליטן מאין כמוהו. לעומתו, הגנרל הגדול משה דיין, שלקראת המלחמה מונה במקומו כשר הביטחון, נעלם ונאלם ברגע שהוחלט עליה כדי לא לקבל על עצמו אחריות..."
מה קרה לדיין? "אני, יועצו של אשכול, לבד מהתפקיד שלי כממונה על התקציבים, הייתי שם, בישיבת הממשלה שהתקיימה במוצאי שבת. דיין, שאשכול הציע לו בעקבות הלחץ הציבורי שהופעל עליו להיות שר הביטחון במקומו, לא הגיע. הוא אמר עוד קודם לכן שברצונו לראות את היערכות כוחותינו מול האויב. האיש, שהיה פחדן גדול כשהיה עליו לקבל החלטות קשות, נסע לסיני ולא ענה לטלפונים. אשכול התרעם על היעדרו. אבו-ג'ילדה, הוא כינה אותו. פעם, בשעת אי-הסכמה ביניהם, הוא התפלא על דיין - 'איך הוא נגדי?' והוסיף - 'אני הצבעתי בשבילו באסיפת חברים בדגניה ב' כדי ש...ייוולד. מצד שני, כשאשכול נפטר ב-69' תוך כדי כהונתו מהתקף לב, השר הראשון שהגיע אל מרים אשכול ובכה היה דיין".
לא הבנתי את הקטע לגבי דגניה ב'... "אשכול נהג לספר שאסיפת המשק שם דנה האם חברת הקבוצה, דבורה דיין, תבצע הפלה עקב התנאים דאז או תשמור על הריון. לדברי אשכול, הוא הוליך את החברים לתמוך בהולדתו של דיין".
ממה נבעה הדילמה של דיין לקראת המלחמה? "אל נשכח שהוא היה האיש של ראש הממשלה הקודם בן-גוריון שהתנגד ליציאה למלחמה מתוך חשש מחורבן בית שלישי. כאן התגלה בן-גוריון בעל התדמית הניצית כסופר-יונה".
מוסיף זנבר: "באותם ימים הייתי ליד אשכול כדי ל'הוריד' ממנו כל מיני שרים וגם לתת בעת הצורך אישורי תקציב. הגעתי איתו ל'בור', לישיבת המטה הכללי שבו מילא עזר ויצמן - ראש אג"ם - את מקומו של הרמטכ'ל החולה (התמוטט עקב הרעלת ניקוטין, י.ב.) רבין והמתנתי בחוץ לאשכול. כשיצא מהישיבה, אמר לי 'אלה - כוונתו הייתה לאלופים במטכ"ל - לוחצים עלי לפתוח מיד במלחמה, בטענה שבגלל כל יום עיכוב יישפך יותר דם יהודי'. אז הוסיף - 'אצלי לא יישפך יותר דם יהודי מאשר אצל ה'הוא' והתכוון לבן-גוריון".
כלומר... "אשכול התייחס להחלטת בן-גוריון לסגת מאל-עריש ב-49' בעקבות איום בריטי שלווה במטס מרשים ומכל סיני - ב-57' בעקבות לחץ שהופעל עליו מבחוץ. הוא עמד כמו סלע מול הלחצים!"
זנבר מצא עצמו מעורב בהשלכות מלחמת ששת הימים. "הייתי בישיבה אצל טדי קולק, ראש העיר ירושלים, בעקבות כניסת מוטה גור והצנחנים לכותל", הוא משחזר. "טדי זימן את דוד טנה, מנכ"ל משרד השיכון והורה לו לשלוח שני בולדוזרים כדי להוריד את הבסטות שהיו צמודות לחומה לפני שיהיה מאוחר לעשות את זה. טנה טען שאין לו תקציב, משהו בסביבות חצי מיליון לירות, כדי להביא בולדוזרים מהשפלה. קולק הציע בו במקום לבקש ממני את הכסף".
נתת? "אישרתי. כך כתבתי על פתק - 'אני מאשר סך של 500 אלף לירות להעברת בולדוזרים לירושלים לניקוי שטח ההפקר מאזור העירייה ועד שער יפו'. כך היה לי חלק בתהליך איחוד ירושלים, אבל חרגתי מסמכותי..."
מתי הגעת לכותל? "הגעתי לשם עם אשתי, ברכה, יומיים לאחר השחרור. זאת הייתה התרגשות גדולה".
באותן שנים הייתה לזנבר נגיעה בנושאים פחות הרואיים, כמו הקמת הפארקים התעשייתיים לשם פיתוח תעשיות עתירות מדע, כחלק ממאמץ למניעת בריחת מוחות מהארץ, כשבכך היה זנבר מאבות תעשיית ההייטק בארץ. או פארק "גני יהושע", שנראה כיום כאילו הוא מאז ומתמיד חלק מנופה של תל אביב. כעת, מגלה זנבר בספר, שהאיש שעל שמו נקרא הפארק, ראש העיר דאז יהושע רבינוביץ', למעשה לא שש להקמתו והעדיף שהתקציב המיוחד שהועמד לרשות עירייתו יופנה להקמת בתי-ספר ומוזיאון. הממונה על תקציב המדינה התעקש על הפארק כחלק ממאבק באבטלה שגרם המיתון.
בין כל ההצלחות אין לזנבר בעיה להודות שהיו לו יוזמות שלא צלחו. כך סבר שישראל עתירת האתרים ההיסטוריים עם נופיה המיוחדים, מזג האוויר הנוח שלה וצ'ופר בדמות איסור על מטוסים לטוס מעל ירושלים מסיבות ביטחוניות, תקרוץ לתעשיית הקולנוע בעולם. כך נקבעו בזמנו שיטות מיסוי שהקלו על השקעה בסרטים ישראלים. "היה לי הכוח לשכנע את המחוקק ואת הממשלה לשנות את החוק, אבל לא יכולתי להקים במקום אנשי הקולנוע את המעבדות המודרניות הנחוצות", מציין זנבר.
כיזם בלתי נלאה, מצא עצמו פעם טס ללונדון עם יגאל אפרתי, מי שעמד בראש שירות הסרטים הישראלי. יעדם הייתה אחוזתו של מפיק העל של סרטי ג'יימס בונד, הארי זלצמן. כבעל לב יהודי חם, הציע לו זנבר לצלם בארץ את סרטו הבא, שאמור היה לעסוק בקרבות אל-עלמיין, שנערכו בצפון אפריקה במלחמת העולם השנייה - בארץ. "יש לנו מספיק מדבר", ניסה לפתותו. זלצמן היה מוכן להרים את הכפפה, אבל השחקנים האנגלים לא התלהבו להסתכן בהגעה לישראל, מה גם שחברות הביטוח הגזימו בדרישותיהן לגבי ביטוח השחקנים. הסרט צולם לבסוף במצרים...
למעשה, המדבר היה זה שסתם את הגולל על החזון הקולנועי של זנבר. מסתבר שבעידודו הוקמה בעיבורה של אילת עיר-סרטים ציורית בנוף הפתוח לשםצילום מערבונים, כעין תשובת-נגד ל"מערבוני הספגטי" בנוסח איטליה. אבל לאחר שני סרטים שהוסרטו במקום, התערבו איתני הטבע ובמחי סערה מטורפת אחת הנחיתו על האתר את הנוק-אאוט הסופי...
ב-68' נפרד זנבר זמנית משירות המדינה, כשנענה להצעה לשמש כיו"ר הבנק לפיתוח התעשיה, כאפשרות להשתכר קצת יותר מהמשכורת הממשלתית. בה בעת המשיך להיות יועצו של שר האוצר ספיר ונאלץ לקבל על עצמו בנוסף את תפקיד סיו"ר "החברה לישראל". ב-70', עם התפרקות ממשלת האחדות הלאומית, שימש זנבר, האיש שתמיד התחמק מזרועות הפוליטיקה, גם כמ"מ הלא רשמי שר המסחר והתעשיה (במקום השר הליברלי יוסף ספיר, שהתפטר).
נ.ב. על שולחן בסלון של זנבר ניצב דגם מוקטן של טנק ה"מרכבה" ולידו הקדשה שאומרת הכל: "למשה זנבר שהרחיק ראות - תרומתך לתוכנית הפיתוח והייצור של טנק המרכבה לא תסולא בפז, רק בפלדה. ישראל טל". אכן, תוך כדי ההתגוששות הפוליטית בין שר האוצר ספיר ושר הביטחון דיין, מצא אלוף טל בזנבר תנא דמסייע בדרך למימוש חזון הטנק שלו. "זה לא היה רק מסיבה ביטחונית", מבהיר כעת זנבר, "אלא גם משיקולים של פיתוח התעשיה והאצת צמיחת המשק".
ב-71' נגאל זנבר מחבילת התפקידים התפוחה כשמונה כנגיד בנק ישראל השני. אם "המת החי" מ-48' התלבט לגבי התפקיד הבכיר, היה זה מתוך חששו - שהתאמת בהמשך - שכנגיד יעלו יחסיו הקרובים עם פנחס ספיר על שרטון. כחמש שנים כיהן בתפקיד הרם, כולל התקופה הקשה של מלחמת יום כיפור. לכאורה, אז, בהיותו בן 45, הגיע לשיא. אבל זנבר, שחתימתו התנוססה על שטרות הכסף של מדינת ישראל, שולל הנחה זו וסבור שהשיא היה קודם לכן, בשנות ה-60, כשכאמור כלכלת המדינה הייתה בידיו. כפי שקרה לא אחת בין שרי האוצר לבין נגידי הבנק המרכזי, ספיר, פטרונו האבהי, הפך ליריבו המר..
לאחר שמילא תפקידים כלכליים בכירים שונים, שב זנבר למערכת הבנקאית ב-88' כיו"ר בנק לאומי לישראל. "לא יכולתי לסרב", מעיר האיש שלא נרתע מאתגרים מסובכים. "למעשה, הביאו אותי כדי להציל את הבנק, כשאז, זמן לא רב לאחר משבר מניות הבנקים, נאלצו תוך שנתיים להתפטר בבל"ל שלושה יושבי-ראש. אני חושב שעשיתי את המוטל עלי ולא מבין מדוע ראשי המערכת הבנקאית משתכרים כיום פי עשרה, או אפילו פי 15, ממה שהשתכרתי בבל'ל. איך יכול שר האוצר הנוכחי לטעון שאסור להתערב בשכר הבכירים? איזה מין דבר זה לשלם משכורת של מיליון ש"ח בחודש? חובה להציב גבולות לקפיטליזם האכזרי הקיצוני הזה!"
גם בגילו הלא צעיר, ממשיך זנבר להיענות לאתגרים שמוצבים בפניו, לאחר שבשנים האחרונות סגר מעגל עם עברו הרחוק כשפעל רבות בנושא הגמלאות לניצולי השואה. הוא ממשיך להקפיד על "והצנע לכת", כשבמרחק בניינים אחדים ממנו, במרומי מגדלי אקירוב המפוארים, מתגורר הקיבוצניק לשעבר ממשמר השרון,
אהוד ברק.
"אנחנו מתקופות שונות", מעיר משה זנבר. "פעם כל מה שראינו לנגד עינינו זו טובת המדינה. היום, תוך כדי הריצה אחרי הכסף, האני לפני הכל. ככה זה, עולם אחר..."