השופטת נירה לידסקי נכנסה לחיי ל-2 שניות ותישאר איתי לעולמים. הכרתי אותה במהלך עבודתי העיתונאית והקשר התהדק כששימשתי מתמחה של החברה הכי טובה שלה, השופטת רחל גרינברג. שתי השופטות חלקו לשכה אחת ומדי בוקר כשהגעתי ללשכה ב-7 בבוקר נירה המתינה לי עם חיוך וסיגריה. בפעמים הראשונות חשבתי שזה במקרה. "ממתי", תהיתי, "שופט/ת מגיע/ה ללשכה ב-7 בבוקר, זה מוקדם לאלה שיושבים באולימפוס".
הימים נקפו והובילו אותי למסקנה שנירה חרוצה באופן מיוחד. כבר ב-06:45 היא נחתה בלשכה רבע שעה לפני. וכך מדי בוקר, לשמחתי, ניהלנו שיחת בנות. דיברנו על בגדים, אוכל, בשמים, גברים, דיאטה ומה לא. היה כיף לדבר איתה. נירה דיברה בגובה העיניים. התנשאות, זחיחות וארוגנטיות היו זרים לה. הפשטות שבה גרמה לי להתאהב. הערצתי את נירה, נפלתי שדודה.
יום אחד עשיתי לנירה הפתעה. הבאתי לה תמונה מתקופתה כעורכת דין. היא התמוגגה, זה עשה לה את היום. במשך דקות ארוכות סיפרה בהתרגשות את ההיסטוריה מאחורי התמונה. בפעם אחרת הגעתי ללשכה עם עוגת פרג משובחת, "זו החולשה שלי, הרסת לי את הדיאטה", אמרה. נירה נראתה מצוין. היא היתה אסתטית ברמות. הקפידה על לבוש וריח טוב - מתוקתקת אמיתית. ישנן שופטות שמתייצבות באולם עם שיער סתור, בגדים מקומטים וריח לא משהו. על הפסיקה שלהן לא כדאי לדבר.
הכי אהבתי שנירה לא פחדה מאף אחד. פיה ולבה היו שווים. כשדיברנו על "מחנאות", "סכינאות" ו"פוליטיקה" בעולם המשפט היא שנאה את זה. זה הרגיז אותה. כשעושים התמחות בבית משפט, יודעים משהו על הצד האפל של השופטים. יש את המחנה של השופט הזה והמחנה של השופט ההוא. באמצע עוברת שנאה. שופטים הם בני אדם וגם הם אוהבים ללכת רכיל ולכסח קולגות. נירה היתה בן אדם אמיתי, ישר וישיר לא שיחקה משחקים.
נירה ישבה בתוך עמה - זה מה שמצופה משופט. נירה נועדה לגדולות - בית המשפט העליון תפור למידותיה. אף אחד משופטי העליון לא יותר טוב ממנה. באחד הימים ישבתי לידה באולם. זו היתה חוויה מדהימה. נירה דנה בתיק של נאשמת, עם בעיות נפשיות וניסתה לעזור לה. נדהמתי. "איזה לב גדול יש לאישה הזו", חשבתי. נירה התייחסה באהבה לכל באי האולם. גם לנרקומנים עלובי נפש. היא אהבה בני אדם חמלה על חלכאים ונדכאים. היתה חזקה על חזקים וחלשה על חלשים.
כשהמינוי בפועל של נירה לידסקי, לבית המשפט המחוזי בתל אביב לא הפך קבוע בתום שנה - התעצבתי והתעצבנתי. (בתקופת המינוי בפועל נבחן שופט אם יש מקום ליתן לו מינוי קבע). כשפגשתי אותה בפרוזדור אמרתי לה: "נירה זה לא פייר מה שעשו לך". נירה חייכה בעצב ואמרה: "כן איריס, ראית מה זה". היא היתה מאוכזבת.
שוב: האנשים הקטנים שמו רגל לאנשים הגדולים. נירה לידסקי, יהי זכרך ברוך.