הייתה מידה של יומרה בחתימה הקבועה של וולטר קרונקייט, שאיתה נפרד מן הצופים בסיום כל מהדורה, בשנים הארוכות שבהן הגיש את חדשות הערב ברשת הטלוויזיה האמריקנית CBS.
"ואלה הם פני הדברים" ("And that's the way it is"), אמר המגיש כסוף השיער, כאילו ביקש להבטיח לצופים שמה שראו ב-30 דקות המהדורה (מינוס דקות הפרסומות) הייתה תמונת המציאות המעודכנת והמלאה. לא מקבץ מקרי של כתבות ודיווחים, בהתאם לסדר העדיפויות וראיית העולם של כתבים, עורכים ומפיקים. חוקרי תקשורת כבר עסקו באותן שנים בהשפעות השונות על תוכני המהדורות - חרב הרייטינג כבר התנודדה אז מעל ראשי העורכים - אבל מנהלי החדשות בכמה רשתות התעקשו לטעון: "אנחנו רק מציבים מראה בפני המציאות".
אחת הביקורות הנוקבות על עולם הטלוויזיה האמריקני הוצגה בסרט "רשת שידור" מ-1977. הסרט, בבימויו של סידני לומט, עסק ברשת טלוויזיה שראשיה סוגדים בציניות למדד שיעורי הצפייה ומתעלמים מכל ערך ציבורי או אנושי. קרונקייט, שהחזיק באותן שנים בתואר האיש שאמריקה רוכשת לו יותר אמון מאשר לכל אישיות אחרת, פטר את הסרט כ"מהתלה דמיונית".
דמות המגיש בסרט, שגילם פיטר פינץ', הייתה היפוכו הגמור של קרונקייט. ב"רשת שידור" זעק המגיש הוותיק "אני זועם עד מוות ולא אסבול זאת יותר", והודיע שהוא עומד להתאבד בשידור חי בגלל הכוונה לפטרו. קרונקייט, בניגוד לו, מעולם לא איבד את שלוות רוחו בשידור. אפילו כשגרונו נחנק כשהודיע לאומה על מותו של הנשיא קנדי מכדורי המתנקש בדאלאס, טקסס, בנובמבר 1963, הסיר לרגע את משקפיו, לקח נשימה - ושב לדווח בקול הבריטון הסמכותי והמקצועי שלו.
בהודעת אבל שפירסם אתמול כשנודע על מותו של קרונקייט בגיל 92, תיאר אותו הנשיא ברק אובמה כמי שהיה קול של סמכות בעולם של חוסר ודאות. קשה לחשוב על ניגוד רב יותר בין הדמות השקולה, הסולידית והאבהית - "הדוד ולטר", כינו אותו - שניבטה מדי ערב מהמרקע ובין המציאות האמריקנית באותן שנים. מה לא קרה במשמרת שלו, בין 1962 ל-1981? הפגנות ועימותים בדרום הגזעני, מהומות אלימות של שחורים בערי אמריקה, מרד בקמפוסים, רצח מרטין לותר קינג, פרשת ווטרגייט, התפטרות ניקסון, וודסטוק, וכמובן מלחמת וייטנם.
את מקומו בהיסטוריה האמריקנית קנה כאשר הנשיא לינדון ג'ונסון צוטט כמי שאמר ליועץ התקשורת שלו ג'ורג' קריסטיאן: אם איבדנו את וולטר קרונקייט - איבדנו את האמריקני הממוצע. היה זה בפברואר 1968, לאחר שקרונקייט שב מביקור בווייטנם ומול פני האומה חרג מסגנונו הרגיל. הוא פשט את גלימת המגיש האובייקטיבי וביקש להציג בפני הצופים את הערכתו "הספקולטיבית, האישית, הסובייקטיבית": לאמריקה אין סיכוי לצאת מהמלחמה הזו כמנצחת.
מבחינת השיח הציבורי אין ספק שהשידור היה נקודת מפנה ביחסו של חלק מהציבור האמריקני לווייטנם. זה היה רגע מכונן, שהביא להחלטתו של ג'ונסון לא לרוץ שוב לנשיאות, מהלך שהותיר את הזירה לניקסון, שהתעקש תחילה להרחיב את המלחמה ומשך אותה עוד כמה שנים. העיתונאי והסופר דייוויד הלברשטאם כתב: וייטנם הייתה המלחמה הראשונה בהיסטוריה האמריקנית שעל סיומה הכריז מגיש חדשות.
אריק אלטרמן, שהתמחה בחקר פרשני-העל האמריקנים והשפעתם הגוברת על הפוליטיקה, כתב כי המשמעות של דברי קרונקייט מבחינת הציבור האמריקני הייתה מכרעת ומרחיקת לכת: הוא העניק את האימות הסופי לטענה שבענייני שלום ומלחמה הציבור האמריקני איננו יכול עוד לרחוש אמון למנהיגיו.
זו בדיוק הייתה תחושתו של קרונקייט במהלך אותו ביקור בחזית. שלוש שנים קודם לכן, ב-1965, בגיחה קודמת לסייגון, קנה, כמו מרבית העיתונות האמריקנית באותה תקופה, את הקו הממשלתי: המלחמה מוצדקת, אפילו הכרחית, והניצחון על הקומוניסטים הוא רק עניין של זמן.
עוד קודם לביקור ב-1968 גברה תחושתו שיש פער בין הבטחות הפוליטיקאים ותדרוכי הגנרלים למציאות בג'ונגלים של וייטנם ובעריה הגדולות. הוא הגיע לשם לאחר "מתקפת הטט", שבה הלם הווייט-קונג בלב סייגון וערים נוספות, ראה כיצד הצבא האמריקני מאבד שליטה על אזורים נרחבים, טס מהחזית עם שקי גופות ובהם חיילים אמריקנים הרוגים, וגם קיבל בחדרי חדרים תדרוכים מקצינים בכירים - כמה מהם הכיר עוד במלחמת העולם השנייה, כשנלווה אליהם ככתב צבאי - על חומרת המצב.
כששב לניו-יורק החליט שאין די בדיווח אובייקטיבי ומאוזן. צריך לומר לציבור דברים מפורשים. הוא הכין משדר מיוחד של חצי שעה, שבו כלל את המסקנה העיקרית: גם שיגור כוחות נוספים לא יוביל לניצחון. הדרך לסיים את המלחמה איננה בשדה הקרב, אלא ליד שולחן הדיונים.
על-פי הלברשטם, לא רק עשרות מיליוני צופים התרשמו מהערכת המצב של קרונקייט, אלא גם הנשיא עצמו. ג'ונסון הבין היטב את המשמעות הציבורית של השידור, ובמקביל חש שאם וולטר קרונקייט מעריך כך את המצב - הוא בוודאי יודע על מה הוא מדבר. עוד קודם לכן שמע הנשיא דברים דומים מכמה ממקורביו, שסירבו להיסחף עם האופטימיות של הגנרלים שטענו כי הניצחון מעבר לפינה.
ההיסטוריה הוכיחה שקרונקייט צדק. וגם טעה. אמריקה לא ניצחה, אבל גם המשא-ומתן שניהל הנרי קיסינג'ר הביא לא לשלום, אלא לכיבושה של דרום וייטנם בידי הצפון. אתמול, כשאמריקה הצדיעה לאייקון הלאומי שהלך לעולמו, התעקש טוקבקיסט זריז באתר ה"דיילי ניוז" הניו-יורקי להזכיר לגולשים כי הפרשנות על וייטנם הייתה עדות לכך שהיו שני קרונקייטים: האחד מגיש אמין ומוערך, והאחר ניצל את מעמדו כדי לקדם אג'נדה אישית אנטי-מלחמתית וגרם נזק חמור למעמדה של אמריקה ולבטחונה. במלים אחרות: עוד איש תקשורת שמאלן.
במזרח התיכון הצליח קרונקייט קצת יותר. הוא היה מבשרו של מהלך השלום הדרמטי ביותר שידע האזור: ב-14 בנובמבר 1977 בחר נשיא מצרים אנואר סאדאת בראיון עם קרונקייט למעמד שבו יחשוף לעולם את רצונו להגיע לירושלים, לנאום בכנסת ולדבר על שלום. ראש הממשלה מנחם בגין הגיב בחיוב. למבצע השידורים המיוחד של ביקור סאדאת בישראל, ימים אחדים אחר-כך, הענקנו במחלקת החדשות בגלי-צה"ל את השם "מבצע וולטר".
אחר-כך התברר שקרונקייט רק קטף את פירותיו של מהלך מדיני שנרקם בין היתר בשיחות חשאיות במרוקו בין שר החוץ משה דיין לסגן ראש ממשלת מצרים חסן תוהמי. אבל בעידן של סמלים, תקשורת ודיפלומטיה ציבורית, הקרדיט הגיע לשדר האמריקני הנודע: בזכות המוניטין שלו הוא נבחר להיות האיש שיתחיל לגלגל את המהלך שהסתיים בחתימת חוזה השלום. אולי היה אפוא משהו בחתימתו היומית, הקבועה: כשקרונקייט אמר משהו, אלה היו פני הדברים.
לזכרו של וולטר קרונקייט, ברחבי הרשת עוד בנושא: