דני בלוך היקר,
"עמוק, עמוק העצב בעיניים" – בשירם זה של אורלנד וזעירא, מושר בפי שמשון בר-נוי, בחרת לסיים את תוכניתך 'הידברות' לפני שבוע. איש לא שיער אז, בוודאי לא אתה, שיהיה זה האקורד האחרון של תוכניתך הוותיקה, ששודרה מדי יום שישי (ושידור חוזר בשבת) ברשת א' "המחתרתית". איש לא שיער שתהיה זו פעם אחרונה שבה קולך הרך, בהציגך את השיר הנוגה הזה, יישמע במיקרופון של אולפן הרדיו כאשר אתה יושב מאחוריו.
עמוק, עמוק העצב, בעיני כל מי שהכיר אותך, דני בלוך, והזדעזע למשמע הידיעה בצהרי יום שישי כעבור שבוע, כי נפלת על משמרתך בהיותך בחצר 'קול ישראל', דקות ספורות לפני שעמדת להתחיל בהקלטת עוד תוכנית שבועית, שכל כולה היא אתה, דני בלוך.
'הידברות'. היש שם ההולם יותר מכל אותך, כאדם, כעיתונאי, כחבר, כאיש רעים להתרועע, כנעים שיחה והליכות? הן כל חייך היית איש של הידברות, איש של גשרים, איש של כיבוד הזולת, איש של הקשבה והאזנה לבן השיח שלך, בין אם בראיון שניהלת עימו בשידור ובין אם בשיחה פרטית בטלפון או פנים אל פנים.
חילוקי דעות בנושאים פוליטיים, והיו כאלה, לא יכלו ליצור מחיצה בינך לבין בר-הפלוגתא שלך. תמיד כיבדת את דעת הזולת, מצאת תמיד נקודות זכות בעמדותיו, לא ניסית לכפות דעתך על זולתך. היית בעל-דעה, דעתן, ידען, בעל עמדה, אבל לא פנאט, לא קיצוני, לא דמגוגי.
לעולם אזכור לך חסד הזמנתי לפרסם מאמרים פוליטיים מעל דפי 'דבר' בעת ששימשת כעורכו עם דמדומי שקיעתה של העיתונות הפוליטית. זה היומון, ביטאון מפא"י וההסתדרות הסוציאליסטית, שניצב בראש מעלילי הדם על אבי המנוח בפרשת רצח ארלוזורוב בשנות השלושים. זה העיתון שבו אבי, והוא עודנו איש "הפועל הצעיר", פירסם בשנות העשרים כמה מאמרים בנושאים ספרותיים. והנה, ככלות הכל, בשנות התשעים של המאה העשרים, והעורך דני בלוך אינו מהסס להזמין מאמרים מעט ומאת בנו של אבי ה"בריונים", לפרסום ב'דבר' שברל הוא מייסדו.
בנסיונך להציל את 'דבר' הבנת, דני, שיש לגוון את רשימת הכותבים, לאפשר ביטוי גם למגוון דעות שאינו עולה בקנה אחד עם הקו המסורתי-הקנאי של העיתון. הגינותך נתגלתה כבר שנים קודם לכן, ליתר דיוק בשנת 1974, כשפירסמת רשימת ביקורת במדור "ספר חדש" על ספרו של אב"א אחימאיר שהוצאתי לאור, ובו המונוגרפיה על ברל כצנלסון "לאחר האהבה, לאחר השנאה".
כתבת אז בין השאר, כי הכתיבה קולחת ומרתקת ובעיקר מעניין ניתוח דמותו של ברל, "דמות שההיסטוריה הרשמית של תנועת הפועלים חנטה אותה בעטיפה של צמר גפן ושמן זית זך". והוספת שראיית אחימאיר את ברל היא "סובייקטיבית, חד-צדדית, אך לדברי כמה אנשים מתנועת העבודה שאיתם שוחחתי והכירו את ברל, ראייה שאינה נטולה כל אחיזה במציאות".
דני, דני, איזה רוגז הקמת עליך בדברים אלה בקרב נוטרי החומות של משטר מפא"י? אחד מהם, אריה אופיר, הגיב כך בזעם: "ראוי לשאול את ד. בלוך, האמנם לקח דברים עם אנשי העלייה השנייה החיים עימנו שעבדו עם ברל בשדות כנרת? הביקש אישור לקביעותיו המעוותות של אחימאיר מבאי ביתו של ברל מן העליות המאוחרות יותר?"
לא, דני, לא קיבלת אישור, גם לא ביקשת. הנה מה שהגבת: "בלי ספק, ניתוחו של אחימאיר חלקי, סובייקטיבי וחד-צדדי. אך יש בו כדי לאזן במקצת תאורים שהפכו את ברל כצנלסון לדמות על-אנושית, נטולת כל מגרעות. כמי שלמד את כתביו, וחונך לאור תורתו, אין לי כל ספק בגדולתו של ברל כהוגה-דעות, מחנך, חלוץ, יוצר וכותב, אך אין צורך להסתיר מגרעות וחולשות שהיו לו. בעניין זה לקחתי דברים עם אנשים שהכירו את ברל ועבדו עימו בתקופות שונות בארץ, והם רק אישרו זאת".
היית, דני, מוותיקי התקשורת, מדור העיתונאים שאף אני השתייכתי אליו, דור הולך ונעלם, דור הולך ויורד מן הבמה. אתה עצמך, שהיטבת לעשות בעבודתך העיתונאית את המעבר מעידן העופרת לעידן המחשב, שהסתגלת מהרה למכשיר זה ששמו אינטרנט,שאי-אפשר לנו היום בלעדיו, שיגרת מאמרים ותגובות לכמה אתרים ובמיוחד ל'מחלקה ראשונה'. אהבתי לקרוא את פרשנויותיך הפוליטיים ההוגנים. ובין המאמרים שלך אפשר למצוא מאמרי הספד לחברים שכל-כך קרובים היו לך וכל כך ציער אותך דבר מותם, וביניהם לוי יצחק הירושלמי, טומי לפיד ושייקה בן-פורת זכרם לברכה.
אני רוצה להודות לך, דני, על שהזמנת אותי מפעם לפעם להתארח בתוכניתך 'הידברות', על תקן של "מאזן עמדות שמאליות". אינני יודע כמה מאזינים היו לך, לנו. הן מדובר ברשת א' ה"ישנה", ה"שמרנית", ובתוכנית כבדה למדי, אבל מה איכפת היה לך ולי? הנאה שלמה הייתה נסוכה על פניך במשך כל שעת הקלטת התוכנית (ששנים רבות גם שודרה חי), שהופקה בקפידה. הנאה זו שלך אי-אפשר היה שלא לחוש בה גם כאחד המאזינים הבודדים של הרשת ושל 'הידברות' המיוחדת שלך.
היית עיתונאי מזן מיוחד, שכמעט אינו בנמצא עוד. עיתונאי שהוא אדם, שאוהב להאזין למרואייניו, שמאפשר להם להתבטא. היית הגון בבניית תוכניותיך, שבהן תמיד שילבת משהו מעולם המוזיקה הקלאסית שכה הייתה אהובה עליך ושגם היא הייתה זירה לפגישות אקראי בינינו פה ושם באולמי הקונצרטים.
פגישתנו האחרונה הייתה לפני שבועיים. באת למכון ז'בוטינסקי כדי להאזין להרצאתו של פרופ' יואב גלבר על "המאבק בפוסט-ציונות". כמו כל הקהל הרב שבא לאירוע, האזנת בעניין לדברים, שבהם נחשפו הבורות והשקרים של הפוסט-ציונים בתוכנו.
למיטב ידיעתי, גם אתה בחלת בעיוותים של אותם פרופסורים ועיתונאים, שהרי היית שייך לאותו זן של עיתונאים שרואים שליחות לעצמם לחזק את המדינה, בלי להתעלם ממגרעותיה. לאחר ההרצאה ישבת בחדרי לשיחה עם פרופ' גלבר. על מה דיברתם – אין לי מושג. אבל עובדה היא ששני פרופסורים אחרים מבאי הערב – שלמה אהרונסון ודינה פורת, שאף הם באו להאזין להרצאת עמיתם מאוניברסיטת חיפה – היו כעבור שבוע בין משתתפי תוכנית 'הידברות' האחרונה.
אני רואה אותך יוצא מחדרי בלוויית יואב גלבר, צועד בכבדות במסדרון הצר לכיוון היציאה. התרחקת ממני עד שנעלמה דמותך בפנייה שמאלה. חשבתי באותן שניות על כבדות גופך ועל נועם אישיותך, ולא העליתי על הדעת שתהא זו פגישתנו האחרונה...
ועתה, אינך עוד עימנו. הצטרפת לחבריך בעולם הבא, לוי יצחק, לפיד ובן-פורת, ומה אומר לך, דני בלוך היקר, עמוק, עמוק העצב בעיניים.