חברי הכנסת, בפנתיאון הלאומי של מנהיגי ישראל, שמור לזאב ז'בוטינסקי מקום של כבוד. ז'בוטינסקי שייך למנהיגים בסדר הגודל, שברבות השנים, זכה להכרה חוצת מחנות, בראייתו למרחוק ובכישרונו הנדיר.
בישיבה מיוחדת שקיימה הכנסת לזכרו, עם העלאת עצמותיו ארצה ב-1964, אמר יושב-ראש הבית דאז, נציג תנועת העבודה, קדיש לוז:
"ז'בוטינסקי היה לגיבור לאומי. המוני היהודים ראו בו את האיש נושא חזון הקוממיות, המוכן להשליך נפשו מנגד על קידוש כבוד העם".
לא נוכל למצות את מנהיגותו של ז'בוטינסקי, ולסכם את תרומתו, אם נסתפק בציון היותו דמות נערצת בדורו, הוגה דעות ציוני, ממחוללי חזון הקמת המדינה היהודית. כי זאב ז'בוטינסקי היה הרבה מעבר לזה. דיוקנו ואישיותו רבת הפנים, חרותים בנו ומקרינים הרחק מעבר לאופק הזמן שבו חי, פעל ויצר.
רעיונותיו, ששורשיהם נטועים בזמן עבר, שרירים וקיימים. לתלמידיו ולממשיכיו, היה ז'בוטינסקי מורה לדרך ולחיים. בנתיב שסלל לפני עשרות שנים, צועדים ממשיכיו ונאמני מורשתו גם היום, ורבים מן העקרונות שטבע, בעיקר אלו שעיגנו את יסודות הדמוקרטיה, מקובלים גם על מי שלא החזיקו בעמדותיו.
חברי הכנסת, היום, ששים ותשע שנים לאחר מותו, משנתו החינוכית ממשיכה להשפיע גם על הדורות הבאים אחריו. תנועה חברתית ופוליטית גדולה ומובילה, (הליכוד) הולכת בעקבותיו. ז'בוטינסקי הותיר אחריו משנה מדינית עשירה, וירושה ספרותית והגותית עצומה. עיזבון ענק זה מצוי בכתביו, בספריו, ובמאמרים הרבים שכתב. דבריו, הגם שנאמרו לפני עשרות שנים, מאוזכרים ומצוטטים לעתים תכופות. ואין זו יד המקרה.
דוגמה אחת, מאלפת, לכישרונו הספרותי הפנטסטי, אני נושא עמי שנים רבות, מאז קראתי לראשונה את "שמשון", הרומן ההיסטורי המרתק שכתב, שהוא יצירה צבעונית, מרוממת ואלמותית גם יחד. בשורות בודדות אני מבקש לסבר את אוזניכם:
"ומה מעשיך, שמשון? שאל חרמש במורך לב. שמשון השיב עזות: חיי שמחה אחיה, ועוד תרבה השמחה... האם תצווני להגיד דבר בשמך? שמשון הרהר ואחר כך אמר בנחת: שני דברים אמור נא להם בשמי. הדבר הראשון הוא: ברזל. יקבצו ברזל... והשני לא יבינו, אבל עליהם למהר להבין זאת: מלך! האחד ייתן להם אות ואלפי איש ירימו ידיים... חרמש התנהל בחזרה על פני החול, ופתאום קרא לו שמשון ואמר: שבתי וראיתי כי טוב אשר תגיד להם בשמי, לא שני דברים כי אם שלושה: לקבוץ ברזל, לשים עליהם מלך, וללמוד צחוק!" לאמור: עם שאינו יודע שמחת חיים מהי, כמו גם ביקורת עצמית בריאה (הסאטירה של היום), חייו אפורים ועתידו - אפור!
ז'בוטינסקי הציג חלופה להשקפה הרווחת בזמנו, וככל שעובר הזמן מתברר עד כמה היא נכונה וצודקת. רק מעטים העזו לחלום בשנת 1929 על מדינת לאום יהודית. הממסד הציוני ובראשו חיים ויצמן, סבר כי בנסיבות הקיימות אין לרעיון מקום, ולפיכך ראוי להסתפק במונח המצמצם - "בית לאומי". ואילו ז'בוטינסקי, באמירה חדה וברורה, קבע:
"מהו בית לאומי? בנשמת העם היהודי יש למילה זו רק משמעות אחת: זוהי מדינה לאומית, מדינה בעלת רוב יהודי מכריע, אשר הרצון היהודי מחליט בה. גם למילה 'מקלט בטוח', על-פי משפט פומבי, יש בהכרתו של עם ישראל משמעות יחידה זו".
ז'בוטינסקי לא הסתפק בהעלאת רעיונות, אלא התווה דרך לפעולה מעשית. את המדינה היהודית חי כמציאות- שנים רבות טרם היותה "עובדה קיימת". שעה שבארץ חי רוב ערבי גדול והיהודים היו מיעוט, הוא דיבר על מדינה עברית בעלת רוב יהודי, שייווצר באמצעות עלייה.
הרוב היהודי ימנע אפשרות לחלוקת הארץ. הוא האמין
"כי מציון תצא תורה", וכי בעזרת המוח היהודי, תהיה הארץ מרכז מדע וקידמה, שיביאו ברכה לעם היושב בארצו ולעמים השכנים.
חברי הכנסת, ז'בוטינסקי מעולם לא התעלם מהעובדה, שבארץ ישראל חיים שני עמים. הוא הבין (וכאילו דבר לא השתנה מאז), כי אין סיכוי שהערבים יתנו את הסכמתם למהלך הגשמת הציונות בארץ ישראל. מניסיון חייו בארץ הבין, כי עלינו לאמץ את דרכו של נחמיה בדבר היד האחת "האוחזת בשלח", והיד השנייה "העושה במלאכה".
במאמרו הנודע "קיר הברזל" (1923), קבע:
"ביסוד התוכנית שלנו קיים שיווי זכויות מוחלט. הנני מוכן להישבע בשמנו ובשם צאצאינו, שלא נפר לעולם שיווי זכויות זה". אף אחד ממרכיביו של "קיר הברזל" המדיני, שהציב בארץ ישראל, לא השתנה! מבלי לזנוח את הניסיון להגיע להסכם יהודי-ערבי, ניסיון הנמשך ללא הרף, הוא מבהיר לערבים שלמאבקם בציונות, ולימים במדינת ישראל, אין סיכוי. אכן, מדינת ישראל לא קמה
מתוך הסכמה עם הערבים, אלא מכוח אותו קיר ברזל.
בביקורו הראשון בארץ, והוא עלם בן 19, העפיל ז'בוטינסקי במעלה הטרשים של הר תבור, בדרכו לפסגה. המלווה שלו, נער צעיר, אמר לו בכאב: "העמק הוא נהדר, אך לנו אין בו אף דונם אחד של אדמת גאולה. כל גושי הבתים המעטים- כפרים ערבים. אין אף דונם אחד משלנו בעמק השומם הזה, שכל תהילתו קשורה בשם גיבורינו". לאחר שנרכשו אדמות העמק, ויישובים עבריים נוסדו על אדמותיו, הכתיר אותו כ"ארץ קסמים", "חבל ארץ שיש בו מזיגה נפלאה של חירות, אידיאליזם ועובדת יצירה". בעניין זה, העסיקה אותו השאלה: באיזו מידה תתרום ההתיישבות ליצירת רוב יהודי ולקידום המדינה העברית? בימים אלה, כשנשמעים דיבורים בדבר ויתור על חלקי מולדת, מן הראוי לזכור את עמדתו הברורה של ז'בוטינסקי, שקבע כי יהודה ושומרון הם חלק מארץ ישראל, ואין זה מתקבל על הדעת, שדווקא אזור זה יהיה "נקי" מיהודים. מדוע תישלל הזכות דווקא מאזור שהוא ערש צמיחתו הלאומי?
חברי הכנסת, שישים ותשע השנים שחלפו מאז נדם לבו, התרחשו מאורעות גדולים, ודומה שהכל השתנה. אך דבריו של ז'בוטינסקי, נותרו אקטואליים. אכן גם היום, הוא עדיין נשאר מנהיג! הוא זכה למעלת אלו שעליהם נאמר, כי "דבריהם - הם זיכרונם".
ולבסוף, כבוד נשיא המדינה: ז'בוטינסקי היה הוגה דעות ומדינאי גדול, ולמרות שאכן,
"גם מנהיגים גדולים יכולים לטעות", ז'בוטינסקי לא טעה, והוא רלוונטי היום יותר מכל עת אחרת בתולדות עמנו. הוא שייך למנהיגים החולמים, לאנשי חזון, לאלו שחזונם הוא הוא הערובה, להמשך קיומנו על חלקת האלוקים הזו.