הממשל בארה"ב - לישראל יש ידיד אמיתי בבית הלבן -
רם עמנואל, מנהל לשכתו של נשיא ארה"ב,
ברק אובמה. בטרם הגעתי לארץ נפגשתי איתו ועם שרת החוץ האמריקנית, הילרי קלינטון. עמנואל מודע לטענות נגדו כי הוא מסית את אובמה נגד ישראל ונוטר טינה לנתניהו עוד מהתקופה בה היה יועץ בכיר לקלינטון, אך רם עמנואל הוא חבר של ישראל, שלא יהיו אי-הבנות - ביטחון ישראל חשוב לו. הוא יותר נצי מ-50% מישראל, יש לו גישה שמאלנית לפתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני. המדינה נוטה ימינה ולכן הוא מתקבל בצורה שלילית, ונחשב בהתנחלויות לשמאלני. בניגוד לישראל כאן יש הון-שלטון, יש שלוש דרכים להשפיע בפוליטיקה האמריקנית: האחת היא מתן תרומות למפלגות האמריקניות, השנייה היא הקמת מכונים וצוותי חשיבה, והשלישית היא שליטה במדיה. התמזל מזלי ולמשפחתי יש את היכולת לנקוט בשלוש השיטות הללו, לתועלתה של מדינת ישראל.
התייעצות עם רבנים - עם כל הכבוד לרבנים, יש לי רק רבנית אחת בבית, אשתי שריל.
אל ג'זירה - קלינטון היה נוהג לשבת איתי כאחד האדם ולא היו לו גינוני נשיאות מיוחדים, עד כדי כך שיכלו לשבת עם רגליים על השולחן וקלינטון היה מתכופף להסתכל במקרר ומביא לי שתייה קרה כאחד האדם וללא משרת. ישבנו יחד עם השייח' חאמד, שאז היה שר החוץ וכיום גם ראש הממשלה בקטאר. קלינטון לשמאלי, ומולי הוא והרל"ש שלו. השיחה הייתה משעממת לאללה, ממש על הפנים. ואז אמרתי לשייח' חאמד: תמכור לי 50% מאל ג'זירה. הוא ענה: אני חושב שזה רעיון טוב. קלינטון בעט בי עם הרגל והתעלמתי ממנו. השייח' חאמד סיפר את זה לאמיר קטאר, וכשקלינטון יצא לנוחיות תפס אותי האמיר ביד, ואמר לי שהוא אוהב מאוד את הרעיון עליו סיפר לו השייח' חאמד. אבל קלינטון שכנע אותי לא לקנות, כי בכל מקרה לא אנצח והוא צדק כשהציע לי לפרוש. אם לא היינו משנים את הקו של אל ג'זירה – לא הייתי יכול היום להיות פה (בכינוס), ואם היינו משנים את הקו שלה אז אל-קאעידה הייתה רודפת אחרי.
רכישת בזק - אם העסקה הייתה בספרד, הייתי מוותר. אבל לא הייתי מוכן לוותר על השקעה בחברה כל-כך חשובה בישראל. בזק הייתה חברה בעייתית בהתחלה, והיו לנו כמה וכמה מכשולים אבל עכשיו זו מתבררת כהשקעה מצוינת. אגב, זו לא הייתה רק היוזמה שלי, קרן אייפקס ומורי ארקין, כל השותפים הסכימו בסוף למחיר למרות שהאוצר העלה אותו ברגע האחרון. אני מרוצה מאוד ממה שקורה בבזק ומצוות ההנהלה שיש היום בקבוצה. התברכנו במנהלים מצוינים בכל אחת מהחברות-בנות. אם העסק לא היה כאן אלא בספרד, הייתי אורז את המזוודות ועף מכאן.
בזק התקינו לי את הטלפון הראשון לפני 30 שנה. אני זוכר שחזרתי הביתה מהעבודה והטלפון היה בכניסה, וגם אם קשה לכם להאמין, נישקתי אותו - הרגשתי שהגעתי למשהו בחיים.
על החיים בלוס אנג'לס - מה שלא מוצא חן בעיניי בישראל זה החמסין, חוץ מזה הכל נהדר והכל שיגעון. בזק היא אחת מאותן חברות אשר מקצרות את המרחק בעולם. אצלי ב-9 בבוקר אין פגישות כי אני מספיק הכל ורואה במרפסת קבוע 'לונדון וקירשנבאום', כך שלמרחק בעולם כבר אין חשיבות.
סבן תורם לחיילים - אני מסתובב בבוורלי הילס כמו טווס, זו עובדה, והחיילים מסתובבים בבינת ג'בל. אני מסתובב במאליבו, כי הם היו בבינת ג'בל. אנחנו חייבים לחיילי צה"ל כי הם מקור כל הטוב שיש ליהודים בעולם.
החיים בצל העושר - האמוציות שלי מתבטאות רק בעסקים שקשורים אלינו כעם ומדינה. את ההודעה על זכייתי במכרז לרכישת רשת תחנות הטלוויזיה הגדולות בגרמניה קיבלתי עם משפחתי במהלך סיור במחנה הריכוז בדכאו, ואין יותר סמלי מזה בכדי להדגים כיצד העם שלנו שרד את השואה והצליח. ברגעים כאלה אני חושב שמותר לי להיות אמוציונלי.
אתמול חגגתי עם אשתי 22 שנות נישואים. היו שם חברים שניגנו איתי בלהקת האריות: יהודה טלית, טדי שאולי וגם אחי אריה היה. הייתי מאושר מעל ומעבר. בדרך חזרה, אשתי אמרה לי 'נראית מאושר היום'. אמרתי לה שנכון, שם אני מוצא את השמחה שלי. אני מקווה שלא השתניתי בגלל הכסף, אני משתדל לא להשתנות מבחינת יחסי האנוש והרגישות, אבל אני שמח שאני לא עני.
היוזמה לתמוך בבתי חולים בארץ היא יותר של אשתי מאשר שלי. היא הגיעה לסורוקה ואמרה לי שהמקום נראה כמו מדינת עולם שלישי. אנחנו מדברים על זה. התרומות שלנו הן יותר אגואיסטיות, כי אין הרגשה טובה יותר מאשר לתרום. זה 'וין-וין', כולם מנצחים. בורכנו בצורה שלא חלמנו בחלומות הכי ורודים. להרפתקה הבאה בעולם הבא אי-אפשר לקחת את הכסף איתנו; שאלנו, אמרו 'אי-אפשר', אז תרמנו לחברה...