ביום שני בבוקר של לוס אנג'לס, אני פותחת את תיבת המיילים שלי, ואתם יודעים איך זה - תמיד מזדקר איזה אתר שמבקש שתשוטטי בו. היות ואני מנויה על 'מחלקה ראשונה', האתר של יואב יצחק, כל בוקר מצפה לי מייל מהאתר עם כותרות ראשיות. כאמור, זה היה בבוקר יום שני, יום לפני ערב שבועות. אני עורכת כאן את 'ידיעות אמריקה', המוסף של 'ידיעות אחרונות' בלוס אנג'לס, שמופץ גם לכל אורך החוף המערבי. אני בלחץ מטורף של זמן, כי צריך לסיים לערוך את העיתון עד יום שלישי בצהריים, בגלל שמחר ערב חג. אין לי זמן לנשום.
אז איך שהאתר של 'מחלקה ראשונה' קופץ לי מול העיניים, אני מנסה להזיז אותו מעלי, תוך שאני מבטיחה לעצמי שיותר מאוחר אתפנה להציץ בו. אבל הימים ימי שדרות והקאסמים וגאידמק. אז אי אפשר לא להעיף מבט חפוז בכותרות. איך שאני מעבירה מבט מרפרף אני נתקלת בצד ימין של העמוד, במדור רשימות, מדור שבדרך כלל אני פוסחת עליו כי אין לי זמן לעיין בו- 'על מיכל מירון שקד ז"ל'.
היד שלי קפאה על העכבר. 'לא ראיתי טוב', מלמלתי לעצמי וחזרתי לגולל את המסך אחורנית. מיכל מירון ז"ל? לא יכול להיות. אני לוחצת על הכותרת והיא נפתחת להספד של חנה בית הלחמי על מיכל מירון. הרוק נעצר לי בגרון. מיד הקלקתי לאתר iWOMEN, האתר שמיכל הקימה וניהלה בהצלחה ובחן כה רב בשנים האחרונות. שם נתקלתי בכותרת: מיכל שלנו איננה.
לעזאזל, אמרתי לעצמי. היא היתה יותר חולה ממה שהיא שידרה. ידעתי שהיה לה משהו בלבלב, אבל בפעם האחרונה ששוחחנו אמרה שהיא יצאה מזה. אז מתברר שהיא לא.
מיד עוברים לי פלשבקים על מיכל. אומנם עבדנו באותה תקופה ב'ידיעות אחרונות' אבל אז לא היינו בקשר. הקשר איתה נוצר כשהקימה את אתר IWOMEN ו-ITRAVEL. שתינו נפלטנו בערך באותה תקופה מהעיתון הנפוץ במדינה כי היינו נון קונפרמיסטיות, משוחררות, עצמאיות מדי מסרבות להיכנע למחשבה שבלונית ומחפשות ערוצי ביטוי אחרים. לי היתה אז תוכנית רדיו ברדיו 'לב המדינה' אבל חיידק הכתיבה לא נגוז. האצבעות היו מורעבות. רצו לתקתק על מכונת הכתיבה. כשנתקלתי באתר שלה יצרתי איתה קשר.
קבענו להיפגש בבית קפה ברחוב דיזנגוף. הופתעתי למראה השינוי שחל בה. היא כבר היתה אז אישה נשואה, אם לשני בנים קטנים תאומים. היה לה מבט כחול מחייך ומלא אור. אפילו שהיתה אשה גדולה, היא היתה נשית וסקסית. שפתיים עבות בשרניות, מבט תכול ילדותי מחייך, שיער בלונד גולש וסגנון לבוש בוהמי- מרושל במידה ואופנתי במידה.
הפגישה היתה קצרה ועניינית. יש לי ערוץ פתוח. אני יכולה לכתוב על מה שבא לי. בדיוק באותה תקופה גם רכשתי מצלימה דיגיטלית והתחלתי לצלם. הסתובבתי בפרמיירות תל אביביות, כתבתי ביקורות תיאטרון ותעדתי במצלמה את באי הפרמיירה. מיכל פרסמה כל מה ששלחתי: תיאטרון, קולנוע, פמיניזם, תיירות, עידן חדש, תצלומי סלבריטיס. כל מה שעניין אותי עניין גם אותה. אף פעם לא החזירה טקסט. כשעשיתי הפסקה קצרה הייתי מקבלת ממנה מייל קצרצר: 'נו, מה קורה? איפה את?'
Iwomen, אתר הנשים שלה היה האלטרנטיבה הנשית ל'לאשה' ול'זמנים מודרנים', שמשווקים נשיות ארוזה בצלופן. האתר שלה היה כמוה: מתריס, שובב, חצוף, נשי, צבעוני, ממזרי, חכם, מודרני, מרדני, עדכני. אפילו בשם היתה קריצה והתחכמות: 'אני-נשים'. רוצה לומר- כל מה שמעניין אותי מעניין ומעסיק את כל הנשים כולן, בכל מקום.
מיכל היתה עם היד על הדופק. על כל עוולה שנעשתה לנשים היתה יוצאת במאמר מערכת מתלהם. אהבתי לקרוא את הטורים שלה בנושאי נשיות ופמיניזם. היו לה דיעות משוחררות, מהפכניות, לוחמניות. שוויוניות עד הסוף. היא אף פעם לא דפקה חשבון ולא ניסתה להתנחמד. כל רצח של אישה, התעללות מינית, אונס, ניצול-כל הנושאים האלה קיבלו אצלה כותרות ראשיות. במקום ש'זמנים מודרנים,' שהוא מגזין הנשים הכי נפוץ במדינה, יתרעם על עוולות הנעשות לנו, הנשים, הוא המשיך לפרסם את קוי האופנה לחורף הקרוב או הצבע המדליק לשיער ומירון היתה יוצאת חוצץ ב-IWOMEN עם הקול והצבע המיוחדים שלה. כמה חבל, הייתי חושבת אז לעצמי, שמירון לא עורכת מגזין נשים נחשב, היא היתה מעלה על סדר היום נושאים רוטטים ולא עוסקת בגזרת בגד הים לקיץ הבא וברומן של בר רפאלי עם ליאו דה קפריו.
אחר כך היינו נפגשות אחת לחודש-חודשיים בסיורי עתונאים. מיכל אהבה לטייל וגם אני. ככה ארגנו לעצמנו כתבות בנושאי תיירות, וככאלה הוזמנו לסיורים שונים ויפים ברחבי ארצנו הקטנטונת. מיכל תמיד היתה ישובה באוטובוס התיירים הממוזג עם המבט המחייך שלה, הגוף הגדול והנשי שלה ועם שפת הגוף המתריסה שלה. בטיולים האלה היא התגלתה כאם מסורה ואוהבת וכאישה חושנית, עצמאית ומרתקת. אשה מלאת חיים שאוהבת את החיים ויודעת לחיות.
היא התמסרה למשפחתה (כאמור, היתה אמא מצויינת) ולאתר שלה ולא היה לה זמן ללהג נשים בבתי קפה. בשנים האחרונות כשהאינטרנט תפס תאוצה, IWOMEN שהתחיל כאתר אישי קטן תפס נפח והפך לאתר נשים מוביל. כל כך חבל, שדווקא עכשיו, כשהיא לפני הפריצה הגדולה, מיכל נקטפה בדמי ימיה. 49 זה גיל נורא למות בו.
אומרים- שכשבן אדם מסתלק אתה מגלה את מעלותיו. במקרה של מיכל זה מה זה נכון.