עצרת הזיכרון האחרונה בכיכר רבין במלאת 14 שנים להירצחו, הייתה מרשימה, ממלכתית, חרף הכרזות, שהזכירו את הרקע לרצח. זאת הפעם הראשונה שנציג הממשלה, מראשי הליכוד, שר החינוך
גדעון סער, נאם בעצרת, נאום יפה, ממלכתי מאוד, כיאה לשר חינוך. אולם, כמי שהיה באותה כיכר לפני 14 שנה, יצאתי בתחושה לא של "כבר ראינו זאת", אלא שברבות השנים, דווקא הממלכתיות הופכת את האירוע לריטואל שהוא חלופה להפקת לקחים.
כמי שהכיר מקרוב את
יצחק רבין, אני משוכנע שהעצרות למיניהן לזכרו, המונומנטים, הרחובות, הכיכרות, הכבישים והמחלפים, בתי החולים, בתי הכנסת, האולמות, המדרשות ועוד, שנושאים את שמו - לא היו לרוחו. הוא היה מנהיג ומצביא והכיר בכך, אבל היה אדם צנוע, אפילו נחבא קצת אל הכלים. מחוות כאלה לא דיברו אליו, הוא היה מסמיק.
מלבד זאת, אינני מכיר מדינות דמוקרטיות רבות שיש בהן עצרות לאורך שנים לזכרם של מנהיגים שנרצחו. אין עצרת לזכרו של הנשיא לינקולן, משחרר העבדים שנרצח, אין עצרות לזכרו של הנשיא ג'ון קנדי שנרצח, אין עצרת לזכרו של מהאטמה גנדי, או לאינדירה גאנדי (ראש ממשלת הודו, בתו של נהרו ולא קרובת משפחה של גנדי מהאטמה), שניהם נרצחו. לעומת זאת, במדינות טוטליטאריות יש הרבה עצרות לזכרם של העריצים, גם אם מתו במיטותיהם לאחר חיים טובים וארוכים.
ובכל זאת, אין לי דבר וחצי דבר נגד עצרות מרכזית בכיכרות בכלל ולזכרו של יצחק רבין בפרט. גם כאשר הצבע הדומיננטי של הקהל הוא כחול כהה, החולצות של הנוער העובד והלומד וצעירי הקיבוצים, מרצ ותנועת העבודה. טוב שהם כאן ומפָנים קצת את הפאבים. פשוט טוב לראותם. באותה מידה אין לי דבר וחצי דבר נגד התופעה שאינך רואה חובשי כיפות סרוגות או לא סרוגות. אפשר וטוב שאלה, אשר רובם המכריע, רחוקים מאוד מתורת רוצחו של רבין, יֵשבו בבית. ישבו ויהרהרו מה קרה שמקרבם צמחו, צומחים ומשגשגים "עשבים שוטים", ובראשם צמח פורה שנאה ומוות, כמו יגאל עמיר. ומסתבר שעמיר הוא לא היחיד. ה"עשב השוטה" נעשה עמיד יותר. לאט-לאט ויהיו בוסתנים של עשבים שוטים.
אבל לא הם הכתובת שלי. דווקא הכחולים, מחנכיהם, תנועותיהם, תומכיהם - הם המען. לא הייתי מכנה אותם "נוער הפרחים". הם אכן נוער עובד ולומד. אבל בשל כך אני רוצה לשאול אותם, את הוריהם, מוריהם ומחנכיהם, מורי דרכם - מה למדתם היום, אתמול ושלשום. הרי כמעט כל יהודי פעם בשנה מתייצב בבית הכנסת, ביום הכיפורים, ירא שמיים או כופר, ומכה על חטא. בגמר הצום הוא אוכל ארוחה דשנה וחוזר לחטאים בהנחה שבעוד שנה הוא שוב יעשה מעין ביעור חמץ שבקרבו.
אז אתם מקיימים עצרות פעם בשנה. ומה אתם עושים בין לבין, ברוחו של יצחק רבין. מה אתם עושים למען חברה מתוקנת, מה אתם עושים למען השלום, מלבד השיר לשלום (אוי, איך הוא זייף שם על הבמה). יש שעושים, מעטים ומעט. האם אתם מוכנים לוותר על הנוחיות ולשמור בלילות על האיכרים הפלשתינים שיוכלו לצאת בבקרים למסיק, בלא שיבולע להם על-ידי המטורפים המשיחיסטים, חלקם ייבוא אמריקני בהכשרת בד"ץ. איזו מערכה אתם מוכנים לנהל נגד העשבים השוטים אשר מתפשטים כמו יערות העד באמזונות. כמה אתם מוכנים להיאבק אישית נגד העוני, נגד הבערות, נגד הקיפוח, למען השלום המיוחל - נושאים שעמדו על סדר יומו של יצחק רבין.
מראה משביע עין הוא לראות אתכם זורמים בשדרותיה של תל אביב, שלובי ידיים, זרוע, מחובקים, מנושקים, בליל ירח מקסים - אל הכיכר. כן ידברו, לא ידברו - מה זה משנה. פוליטיקאי מדבר, וכאשר הוא על הבמה הוא מדבר הרבה. נאום שקופירייטרים טובים הכינו. אבל העיקר בא בסוף כשיעלו ויבואו זָמרי הפופ וכל הנוער יוכל להתנועע בקצב, עם נרות ובלי נרות. כמה יפים הלילות בכנען, ובייחוד בעצרות רבין.
מבחינה זאת, מעניינת הייתה ההערה של דליה רבין, בתו של יצחק רבין, כי מדי שנה יש להם התלבטות קשה באשר לעצם קיום העצרת. מכאן יובן שמשפחת רבין לא היא היוזמת את האירוע. יש יוזמים ומממנים. וכי השאלה הנוקבת היא מה המשמעות שנותנים לאירוע. לכך התכוונה דליה רבין. יש שיאמרו, בציניות, שזה מעין happening - כל היפות והיפים, בנפש ובגוף, מתכנסים בליל סתיו נעים, עם חברים, משפחות, עגלות ילדים - אירוע של מדורת השבט, שאחד כמעט מכיר את השני. גם אם זה הדימוי, אין בכך רע. אדרבה, יש בו טוב. הוא אקט דמוקרטי פתוח, גם אם כרזות פה ושם הן אנטגוניסטיות. זאת מהות הדמוקרטיה. אפשר שיש לנו עצרות מעט מדי דווקא מן הסוג של מתן ביטוי לרוע שבחברה. פה הרי רוצחים לא רק אנשים, רוצחים עתיד, רוצחים תקווה, רוצחים חלום, רוצחים שלום...