זרטל מסביר שבארכיאולוגיה קיימות שתי מתודות עיקריות: חפירה וסקר. הרוב המכריע של החוקרים עוסק בחפירה. העסק מעניין יותר וקיים סיכוי רב לממצאים שאפשר להראות. יתרונותיה של החפירה הם הירידה לעומק, לכל השכבות ההיסטוריות. לעומת זאת, תוצאות סקר דורשות רב-תחומיות גדולה. צריך להביא בחשבון את גורמי המים והקרקע, האקלים, הקרקע, הטופוגרפיה, הכיסוי הצמחי, הדרכים, היצע של קרקע חקלאית ועוד.
חפירה של אתר, ממשיך זרטל, היא תמיד חלקית ומקומית מבחינת התמונה הכוללת. כמו שתחפור בעין שמר ומזה תסיק על התנועה הקיבוצית כולה. הבעיה בחפירה היא שאתה לוקח פינה של האתר, אתה הרי לא יודע איפה היה הארמון והמקדש. אז בדוגמה של עין שמר אם תחפור את הדירה שלי (דירה של 120 מ"ר שקיבלתי ממשרד הביטחון בעקבות הפציעה), אתה עשוי לחשוב שהתנועה הקיבוצית הורכבה מווילות רחבות, בעוד שלשכן שלי יש בסך-הכל דירה של 60 מ"ר. הבעיה הזאת משותפת לכל מקצועות המדע. כמו שאדם יחקור את הציפורן הימנית ויסיק ממנה על גוף האדם. חיסרון נוסף הוא שהחפירה צורכת זמן, כסף ואנשים.
הסקר, לעומת זאת, פחות מפותח מחפירה, ויש חוקרים לא מעטים שמפקפקים במדעיות של הסקר. הם טוענים שמה שיש על פני השטח לא מתאר את עומק האתר, שכן יש לחפור פנימה. הם טוענים שהתוצאות אינן מדויקות מספיק ולכן אינן מדעיות. על כך אומר זרטל שגם תוצאות החפירה מאוד לא מדויקות משום שהן חושפות רק חלק מהתמונה הכוללת.
יתרונות הסקר הארכיאולוגי גלויים, מסביר זרטל בהתלהבות. למשל, אם רוצים לדעת מה היה גודל האוכלוסיה בממלכת ישראל בימי אחאב. מעולם לא היה נתון כזה. עכשיו אני יכול לעשות זאת. אני לוקח את מספר היישובים מאותה תקופה, מודד את שטחם בדונמים, ומכפיל קבוע מסוים של מספר התושבים בדונם בנוי.
איך יודעים זאת?
מתבוננים בחברות מסורתיות עכשוויות הדומות לחברות בתקופת הברזל (מאה 12 לפנה"ס) - למשל, כפרים באירן, טורקיה, אפגניסטן וכדומה. בודקים כמה אנשים חיים על דונם בנוי. ותתפלא, לא הרבה - בין 25 ל-40 איש, דהיינו כשש משפחות על דונם. ואז אני מקבל נתון שבחיים לא הייתי חולם עליו - גודל האוכלוסיה, שזה נתון מכריע כדי להבין כמה צבא צריך כדי להגן על הממלכה, מה היה התוצר שלה וכולי. נושא נורא מעניין מבחינת ההיסטוריה - הכלכלה הקדומה, אפשר להעריך את נתוניו מפה. זאת דיסציפלינה שאי-אפשר להגיע אליה בלי סדר. מבחינת התמונה ההיסטורית הרחבה, זה אמין הרבה יותר מחפירות אקראיות.
יחד עם זה, ממשיך זרטל, לסקר יש עוד יתרון אדיר - אתה מוצא אתרי מפתח לחפירה: כך הגעתי להר עיבל, לנרבתא, לאל-אחוואט, לאתרי כפות הרגליים. אגיד לך עוד משהו: אני מעדיף לחפור אתר חד-תקופתי. אם אני חופר את ראשית ישראל, אתר חד-תקופתי נותן לי אינפורמציה מצוינת - הר עיבל ואל אחוואט. מדובר בקפסולת זמן - הייתה, ננטשה וכיסו אותה.
מה עושים בסקר?
הסקר הוא בעצם מיפוי. מסתדרים בשורה והולכים ברגל על הר וגיא ועמק ומישור, מטר מטר, ומגלים את כל האתרים ההיסטורים הנמצאים בשטח נתון. 90 אחוזים מהאתרים שגילינו היו בלתי ידועים. אתר הוא מקום ששכנו בו בני אדם בימי קדם. האנשים בכל מקום כזה השתמשו בכלי חרס. לאחר שנשברו הם נשארים במקום לעולם, כמו אבן. על-פי הקרמיקה אפשר לדעת מתי חיו האנשים במקום הזה.
אם נסתכל בסרט מלפני עשרים-שלושים שנה נראה שכל המוצרים שהקיפו את האנשים היו שונים מהיום. כך היה תמיד. מחקר השכבות הארכיאולוגיות הראה שאפשר ללמוד מהשינויים בצורת כלי החרס על זמן היישוב שבו נמצאו. באופן גס אפשר לומר שאחת לחמישים שנה לערך הכלי משתנה מבחינת הצורה, וגם מבחינת המרקם, הרכב הטין וטיב הצריפה.
בכל אתר קדום, האדמה פולטת חרסים מכל השכבות הארכיאולוגיות הקיימות במקום. למשל, תל שחיו בו בכמה תקופות שונות, יישוב חדש על גבי יישוב שנחרב וכן הלאה. כאשר באו אנשי התקופה החדשה לבנות על גבי חורבות היישוב הישן, הם חפרו באדמה, למשל כדי לבנות יסודות לבתים, ואז עם האדמה הנחפרת אל פני השטח, הם מוציאים חומר עם חרסי התקופה הישנה. כך הוכח במחקר שתמיד יעלה חומר מכל התקופות על פני השטח.
איך החרס נשמר?
החרס הוא אבן. לאדם הלא-מיומן אין הבדל בין חרס לאבן, אבל מהר מאוד הוא לומד את ההבדל. בעיקר משום שהחרס הוא קבוע מבחינת עוביו (שלא כמו אבן). זרטל פורס בפניי ערימה של חרסים ומצביע על הממצאים - ידית כד מהתקופה הרומית, מכיתת חרס מתקופת הברזל, התקופה הביזנטית ועוד.