קל להתייחס אל האלבום החדש של סוזן וגה כאל עוד יצירה המנסה להיאחז בתהילת העבר של בעליה, אלא שגישה כזאת תחמיץ את האופן שבו וגה שומרת על קולה האמנותי במשך שלושה עשורים כמעט, בלי לנסות לסטות לכיוונים אופנתיים יותר ובלי לרדת ולו בדרגה אחת ברמת הכתיבה והביצוע המאפיינות אותה.
ממשיכה בשלה יש משהו מעורר הערכה דווקא בכך שווגה של "יופי ופשע", אלבומה השביעי, נשמעת בדיוק כמו וגה של "לוקה" ו"שמאלה מהמרכז", הלהיטים שעשו אותה לכוכבת בשנות השמונים. אז היא עמדה ממש באמצע של הזרם המרכזי, אבל הביאה אליו נימה של פולק אלטרנטיבי, מושג שלא היה קיים בעבר. היום היא מביטה הן על המרכז והן על ההתרחשות הסוערת של הפולק החדש מלמטה, אבל לא בערגה או תסכול. נדמה שהיא פשוט ממשיכה בשלה.
סיפורים אנושיים קטנים במלים אחרות, מי שאהב את וגה בשנות השמונים יוכל להפיק הנאה רבה מ"יופי ופשע". יש בו די סיפורים אנושיים קטנים, הכתובים באמפתיה רבה, מבוצעים בצלילות ובהגינות ומגובים במלודיות יפות ומדויקות ובהפקה נגישה לכל. אחד מהם הוא שיר הנושא, "יופי ופשע", המדמה את העיר ניו-יורק לאשה ומצליח לתפוס בדיוק מרבי את השפעתה על צעיר זר, המבקר בה לראשונה וחש באותו הלך רוח אופייני שבכוחה לעורר. האופן שבו וגה מתארת את התשוקה, ההיקסמות, הניכור והצער הממלאים את נפשו הופך אותו לאחד משיריה היפים של וגה בכלל, ובכוחו לרגש כל מי שעבר חוויה דומה.
רכיכה אקוסטית השיר "יופי ופשע" אינו יוצא דופן באלבום. רוב הקטעים בו מציעים איכות דומה של התבוננות וכתיבה. עם זאת, המסתייגים מווגה ימצאו גם כאן סיבות לבטל אותה. למשל, האופן שבו היא לוקחת תבניות קלאסיות של רוק ופולק ומרככת אותן עד שהן נעשות פופ קל לעיכול. היא עשתה את זה בעבר, כשגייסה את לני קיי, הגיטריסט המצוין של פטי סמית, והפכה אותו למין רכיכה אקוסטית. היא עושה את זה גם כאן, ואין דוגמה טובה יותר לכך מ"זפיר", השיר הראשון באלבום, המשתמש במהלך האקורדים הקלאסי של "Wild Thing" ומעקר אותו מכל כוח להתריס או לגרות. מי שמחפש איכויות כאלה, מוטב שיחפש במקום אחר.