הגעתי למרכז סוזן דלל בתל אביב, לערב הפתיחה של פסטיבל הפסנתר, כשאני חמושה בחברתי טלי, שהיתה היחידה שהעריכה את ההזמנה ולא הרימה גבה בפליאה על הליין אפ הצפוי. התחנה הראשונה שלנו היתה מופע אקוסטי של שרית חדד, או ש-רית, במלעיל, כמו שקוראים לה מעריציה המקורבים.
ההופעה התחילה בצליעה מסויימת. חדד, בתלבושת של דודה שמתכננת ערב סוער בדאנג'ן, היתה מהוססת וחשה לא בנוח. בסוף ההופעה היא הודתה שהיא מאוד התרגשה בהתחלה, ונשמה בקושי. מדי פעם היא הסתובבה לאחור, ונראתה די מופתעת לגלות רביעיית מיתרים במקום שבו בדרך-כלל מפזזים ארבעה רקדנים בניצוחו הנלהב של קלוד דדיה.
אין ספק שרוב השירים של חדד עובדים טוב יותר בלוקיישנים גדולים מזה שהוצע לה הערב. כשמפשיטים אותם מהמסיבּתיוּת שלהם, המילים מקבלות מקום משמעותי יותר, וזה המקום שבו השירים האלה נכשלים. גם תשעה נגנים נהדרים, מתוכם שניים על פסנתר, לא יוכלו לחפות על פנינים כמו "יאללה לך הביתה מוטי". הבלדות, לעומת זאת, נשמעו בכלל לא רע.
זה לא סוד שחדד היא פרפורמרית, והיא ללא ספק ניסתה להוציא את המיטב במקום שהוא לא מקומה הטבעי. זה גם לא סוד שעיבודים אקוסטיים מתלבשים טוב יותר ומרגשים יותר בצורת בלדות. כשחדד הביטה לשמיים בשיר "זה ששומר עלי", כמעט ושכחתי את ההנחה הצינית שלי שהשיר נכתב על המאבטח שלה. חדד אף ניסתה את כוחה על הקלידים בעצמה באחד מהשירים, ובאחר דירבקה כאילו אין מחר. מה שיצא, בסופו של דבר, זו הופעת רכבת הרים, שנעה מריגוש למבוכה בכל פעם שהתחלף המקצב.
איפה שההופעה של חדד נפלה, ההופעה של בן ארצי הצטיינה. אני לא יכולה להתחמק מלהודות שעד היום, ארצי לא היה בדיוק כוס הקפה שלי. זה יהיה מאוד קלישאתי לומר שהוא התבגר, אבל יש מקרים בהם הקלישאה נכונה. ארצי כבר בן 30, והוא כבר לא הגרסה הישראלית לג'יימס בלאנט - מייבב, מתבכיין, מיילל ומאנפף. היום, ממש לקראת אלבום חדש שנקרא "קרוסלה", ארצי עבר מכתיבת שירים על איזו בחורה שזרקה אותו, לשירים על עצבות קיומית משמעותית יותר, כזו שיכולה לגרום לך לחתוך את הורידים. וזו מחמאה.
החולשה היחידה של ארצי היתה ונשארה בלחנים, שלא מצליחים להחמיא לטקסטים המרגשים ונשמעים פחות או יותר אותו דבר. ההופעה של ארצי גם גרמה לכל מי שישב בקהל לתהות למה הבחור לא מצטרף לקאסט של ארץ נהדרת. כן כן, מסתבר שהוא מצחיק. מאוד מאוד מצחיק. לפני כל שיר ארצי סיפק הגיגים שנונים, ואפילו קרא מספר סיפורים קצרים ומשעשעים שכתב. השיא היה ללא ספק מיני-מערכון שהכינו מראש ארצי ונעם בורג, הידוע בכינויו "חרגול", שליווה את השיר "דמעות של מלאכים" של יוני רכטר. שניות לאחר שהם התחילו לנגן ארצי ביקש מהחרגול בנימוס להשאיר אותו לבד עם הפסנתר, והוא בתגובה סיפק אין ספור הפרעות, החל מהדלקת סיגריה וצלצולי סלולרי, וכלה במקדחה חשמלית. אם הייתם שם, בטח הייתם צוחקים.
היו עוד רגעים מבדחים, כמו זר שקיבל ארצי ממנהל אתר המעריצים של אבא שלו. באותו רגע הוא ביקש שלא להרחיב בנושא, אבל היה אפשר להבין מה הוא מרגיש מאוחר יותר, כששר את השיר המריר-מתוק, "הבן של מקרטני". היתה גם מעריצה ותיקה שעלתה על הבמה עם ורד וסיפור קורע לב על-כך שלא הרשו לה ללכת להופעות של ארצי כשהיתה בת 12.
ארצי התוודה שלא הופיע חמש שנים, אבל כנראה שהכשרון להופיע הוא מולד, כי הוא שבה את הקהל בקסמיו תוך מספר דקות, ולא איבד אותו עד סוף ההופעה. לא בטוח שצריך לישון בשק שינה ליד הדלת של הדיסק סנטר כשהאלבום שלו יצא, אבל כדאי בהחלט להגיע להופעה. מה שנקרא, מומלץ בחום.