ספק רב אם אי פעם נערכה למוזיקאי ישראלי מסיבת "יום הולדת" מפוארת ומושקעת כמו זאת שנערכה אמש בבארבי בתל אביב לציון 30 שנה לאלבומו הראשון של רמי פורטיס, "פלונטר".
כמות האמנים והלהקות שהשתתפו במופע, חלקם ותיק ומוערך, אחרים אופנתיים והשאר עוד בגדר הבטחות, היתה פשוט מהממת. הקהל מילא לחלוטין את המקום וגם
להופעה השנייה, היום בערב (רביעי), אזלו הכרטיסים מזמן. באיחור של כמה שנים טובות, סוף סוף פורטיס יוצא מהצל של ברי סחרוף ומקבל את ההכרה לה הוא ראוי מהממסד המוזיקלי.
נתחיל דווקא מהסוף. כפי שעשה פעמים כה רבות בעבר עם שותפו ליצירה סחרוף, את הערב המיוחד הזה בחר פורטיס לסיים עם המנון הרוק הישראלי האולטימטיבי, "אין קץ לילדות", כשהוא מעלה לבמה לא פחות מחמש נערות מתלהבות ששרו את מרבית השיר. פורטיס צפה מהצד והתמוגג - ויחד איתו כל הקהל. אפשר לומר שזה שוב אותו שטיק ישן, אבל כל מי שנכח במקום יעיד שיש טריקים שלא נס ליחם ושזה היה פשוט רגע קסום. הנערות הללו, שיכולות להיות הבנות של פורטיס, קפצו על הבמה באנרגיה אדירה והוכיחו עד כמה הוא רלוונטי גם היום.
אך שיר הסיום היה הרגע היחיד במהלך הערב בו פורטיס ביצע שיר מהתקופה שלו עם סחרוף, שלא הופיע אמש, אבל מתוכנן להופיע הערב. למעשה, האירוע היה הומאז' ארוך ל"פלונטר", שיוצא עכשיו במהדורה חגיגית ומחודשת עם הקלטות נדירות וקליפים מהופעות ישנות.
בחצי הראשון של הערב, במהלכו פורטיס כלל לא עלה לבמה, בוצעו כל שירי האלבום בסדר המקורי שלהם על-ידי הרכבים שונים, שרובם ניגנו גרסאות כיסוי קצת שונות מהמקור. ניכר כי הושקעה מחשבה רבה מאחורי בחירת ההרכבים, כאשר הרעיון המרכזי היה להתאים לכל שיר להקה שתבצע אותו בצורה המעניינת ביותר.
כאמור, ההרכבים המבצעים היו מגוונים, וחלקם נתן ביצועים מעולים. מעל כולם בלטו כנסיית השכל, שביצעו את "המוות אינו מחוסר עבודה", להקת הפאנק Useless ID, שהיממה את הקהל בפתיחת ההופעה עם ביצוע סופר-אגרסיבי ל"דבש" הנהדר, שלומי שבן בגרסה שרמנטית ל"למדי אותי הלילה" ולבסוף קוואמי והחלבות, ששמרו על הרוח של "מחפש את עצמי" אבל עידכנו אותו לימינו.
מאידך, הנוכחות של משינה היתה מאולצת למדי והביצוע שלהם ל"רד מעל מסך הטלוויזיה שלי" היה חסר השראה. אני אישית התאכזבתי גם מ"לוס כפרוס", להקת הסקא המדוברת, שביצעה את "שמש לך מצפים", שיר הרגאיי הישראלי הראשון, אך במקום להעניק לו ביצוע מהיר ואנרגטי בחרה דווקא לבצע אותו באיטיות מרגיזה.
בלי קשר לאיכות הביצוע של הגירסאות השונות, היה פשוט מדהים לראות עד כמה השירים של "פלונטר" לא איבדו מיליגרם מאיכותם וכוחם לאורך השנים. כמעט כל שירי האלבום עולים בהרבה על רוב היצירה האלטרנטיבית בישראל בעשור האחרון ונראה כי הם פשוט משתבחים עם השנים. מכיוון שמעט מאוד אנשים קנו את האלבום לאורך השנים (ויואב קוטנר, שהנחה את הערב, לא הפסיק לציין עובדה זו), ההוצאה המחודשת היא הזדמנות נהדרת לגלות מחדש את יצירת המופת הזאת. לקהל הצעיר, שכמעט שלא היה נוכח בהופעה אמש, מדובר בקניית חובה.
בסופו של דבר, פורטיס בכבודו ובעצמו גם עלה על הבמה, והתקבל על-ידי הקהל בחום רב (ובקריאות "פורטיס משוגע" כמובן). תחילה ניגן כמה שירים ישנים ולא מוכרים עם "מים חמים", להקתו משנות ה-70, ולאחר-מכן הצטרפו אליו שלושת נגני הליווי העכשווים והמצויינים שלו, יובל שפריר, גיל סמטנה ועידו אגמון.
הביצועים שנתנו ל"אני תלוי על הצלב", "פריז בלהבות" ו"את לא", כולם סוחפים ומדויקים, נתנו תזכורת על קצה המזלג לקריירה המפוארת והחשובה של פורטיס, גם אחרי הפרידה מסחרוף.
מרוב ציפייה והתלהבות, המופע הסתיים עם טעם של עוד, וזה סימן מצוין. בנוסף לכיף ולכבוד הרב שחלקו לפורטיס בערב זה, היה גם מוסר השכל, כפי שהיטיב לנסח אותו קוטנר. "פלונטר" מלמד את כולנו שלא צריך לחכות שלושים שנה בשביל לזהות גאון בפעולה. גם היום צריך לשים לב לאמנים שפועלים בשוליים ונשמעים קצת מוזר או לא קשור. בסופו של דבר עוד יסתבר לכולנו שהם פשוט הקדימו את זמנם.