יש מקום לפתוח במילה טובה, מילה טובה שאיננה "קסום". העובדה שאדם מבוגר, קירח ודוחה למראה הפך למקור עניין בתרבות אנורקטית ומקדשת-חיצוניות כמו זו שמשתקפת בפריים טיים שלנו, ראויה להערכה. גם הנכונות של מנחם בן לומר כל מה שאנחנו לא רוצים לשמוע, מרגשת, לפחות ברגע הראשון - הרגע שבו עוד אפשר להאמין לו, או לפחות להאמין שהוא מאמין לעצמו.
עוד מילה כמעט טובה, אחרונה בהחלט להיום: תופעת מנחם בן עשויה הייתה לעורר דיון אמיתי בשאלות מרכזיות בחברה שאנו חיים בה. מי נחשב חכם בעינינו? מהי אינטליגנציה? וכמה שירים של מאיר ויזלטיר עליך ללמוד בעל פה כדי שתזכה בלגיטימציה לקלל את כל העולם ואשתו הבלתי סקסית בעליל בפריים טיים? תהיות אלה ורבות אחרות היו יכולות לפתוח פתח לבירור אמיתי ומעניין (למרות שאיננו כרוך בפריק-שואו) של מושגים בסיסיים בתבניות החשיבה שלנו.
השאלות האלה, לא צריך לומר, נותרו ללא מענה. השאלות שנענו, לעומתן, הן אותן שאלות שיכולנו לענות עליהן לבד עוד בטרם שידור הסרט: האם מנחם בן התחרמן מאימא שלו (כן), האם מנחם בן מבין מה הבעיה שלו (לא), האם "קשת" מצאו דרך יצירתית לסחוט מהסיפור הזה עוד כסף (ועוד איך. סמסו "מקסים" למספר 5000, ומשהו שבוודאות לא שווה את הכסף שלכם יתרחש). אבל הסרט ששודר אמש ב"קשת", וזה הזמן להתנצל בפני כל יוצרי וחובבי הקולנוע על השימוש במילה "סרט" בהקשר הזה, הוא רק סימפטום. החיבוק התקשורתי והציבורי שלו זכה מנחם בן, שכולל מבול של טלפונים, התייחסויות ברחוב ובעיקר תשומת לב, הוא בדיוק ההיפך מההוקעה הציבורית שלה ראוי אדם שבילה 30 יום בהלבנת פני הזולת.
מה כל-כך נורא באיש הזה? הרי "לחשוף את האמת" היא לא המצאה שלו - גם מאיה בוסקילה באה לתוכנית בעקבות האמת שלה, וגם אמיר פיי גוטמן, אפילו קורין אלאל. הגיחוך שמעורר אדם, שמצהיר על עצמו כרודף אמת מושבע, ובו בזמן מעיד על עצמו שהוא שקרן נורא (העתיק שורות משירים של אחרים, חתם את שמו על תרגום שתרגם מישהו אחר), הוא לא הבעיה. הרי ממילא לא ברור הקשר בין "חשיפת האמת" הפומפוזית לבין הטענה הצעקנית לפיה פנינה טורנה גמדה. ובכלל, יכול להיות שבעידן הפוסט-מודרני הזה, כשפרומואים אינם קשורים בשום דרך לתוכניות שהן מפרסמים ופוליטיקאי שהתפרסם בשקרנותו נבחר לראשות הממשלה, אמת ושקר אינם מדדי מוסר רלוונטיים.
השאלה היא, האם ויתור על האֶמֶת מחייב ויתור על כל אַמַת מידה מוסרית אחרת. הרי מי שצפה, בין בגלל שהוא מבקר טלוויזיה ובין בגלל שהצליח ליהנות מזה, ב"האח הגדול VIP", חזה באלימות מילולית קשה מצד בן, שאילולא נעטפה במעטפת הלגיטימיות של ערוץ 2, הייתה מהווה עילה מוצדקת לתביעות אזרחיות שונות. האם פגיעה בזולת, הכפשה, הטרדה, אלימות מילולית חסרת גבולות - האם גם כל אלה לא מזיזים לנו יותר? האם גם הם הפכו לגיטימיים, יחד עם השקרים שמנחם בן הודה בהם, בחיוך שובבי?
מצד אחד, אנחנו חיים בעולם מטריאליסטי. הכול נמדד בחומר, הכול תלוי במראה. בעולם כזה, ברור למה קשה לנו להתנגד לאלימות מילולית - הרי היא מילולית. אז הוא מקלל, אז הוא מזהם את הסביבה, אז הוא הופך את העולם למקום רע יותר. אבל לא רואים את האלימות שלו, היא לא משאירה סימנים כחולים, היא לא פיסית, אין בה חומר. בבית המשפט הקפיטליסטי, מנחם בן יוצא נקי. מצד שני, אנחנו חיים בתקופה שבה הדיון עצמו הוא ערך עליון, או כמו שהגדיר זאת אחד מעוברי האורח שנתקלו במנחם בן ברחוב: "הכי טוב להיות אמיתי, להגיד לכולם הכל בפנים" (או משהו כזה). לעורר דיון זה טוב, עדיף וויכוח, לא משנה איזה וויכוח, ולא משנה באיזה מחיר. מנחם בן נישא על גלי הטענות לפיהן כל וויכוח הוא בעל ערך בפני עצמו, וכל קללה לטובה. אם לא נבחן את הגבולות שאנחנו רוצים לקבוע לשיח שלנו, עוד יגדלו פה אנשים שמסכימים איתו.
האמת היא שמאוחר מכדי לשנות את מנחם בן, ומשימתו של הפסיכיאטר האומלל שנבחר לראיין אותו אמש נידונה מראש לכישלון. החדשות הטובות הן, שאנחנו לא חייבים להמשיך להיטלטל בסירתו הטובעת של מנחם בן: מי ייתן וימשיך מבקר הספרות המהולל את המפגשים עם הפסיכיאטר גם בלעדינו, ואנחנו נמשיך לברר מה משודר בטלוויזיה שלנו, ולמה, גם בלעדיו. בשביל פרובוקציה לשם הפרובוקציה די לנו באורית פוקס. לפחות היא לא מקללת.