חַשׁ הַנָחָשׁ בְּרֵיְחַה שֶׁל צְפַרְדֵעַ
הֶחֱלִיק לְעֶבְרָה, אֶת דַרְכּוֹ הוּא יוֹדֵעַ
שָׁמְעַה הַצְפָרְדֵעַ שֶׁמֶץ רִשְׁרוּשׁ
נִתְרָה אֶל המים, כאילו ללכוד לה יַבְחוּשׁ
נֶעֱצַב הנחש: ארוחתו נִרְטֱבָה
אַמָר לַיְרַקְרֶקֶת: "בָּאתִּי רוֹחֵשׁ אהבה"
השיבה הצפרדע, בטוחה במרחק:
"כל האגם לפניך, ידועה אהבתך לְמָרָק
למה אתה עצוב, אֶל לִבְךָ נֶעֱגַם
קרב אל המים וְּגְמַע מְלוֹא אָגָּם"
"מה לָךְ יקירה, תמיד תחשבי רק על מזון?"
"עת אני המזון חיש ארחק מאסון
וטרם החלטתי, טרם מלאו לי די אביבים
אם עדיף לְהֵאָכֵל או לְתַנוֹת אִתְךָ אָהָבִים..."
החכם- עיניו בראשו
בְּחוּשׁוֹ סכנה יִמָלֵט על נפשו
כי עודף סקרנות
סופו פורענות
מדברי חז"ל: "אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת" כתובות ע"ב, א' יבמות קיב;
"משל למה הדבר דומה? לנחש הזה, שאמר הזנב לראש: "עד מתי אתה מתהלך תחילה? אני אלך תחילה". אמר לו: "לך!" הלך ומצא גומא של מים והשליכו לתוכה" [דברים רבא א' ח'].
אשרי האדם הפוחד תמיד.