בימים אלה של מלחמה במזרח אירופה, אני חושב הרבה על אבי ד"ר אב"א אחימאיר, ההיסטוריוסוף, שהיה בקיא מאין כמוהו בתולדות רוסיה, בהבנת נבכי נפשו של העם הרוסי. העולם התקדם מאוד מאז פטירתו לפני 60 שנה בדיוק, אבל נפש האדם, שאיפותיו, תאוותיו, יצר ההרס והשלטון המקננים בקרבו - היו כשהיו. במיוחד אמורים הדברים לגבי העם הרוסי.
התיזה שלו - במיוחד בעבודת חייו שלא הספיק להשלים, אקדמות למהפכה הרוסית-קומוניסטית - הייתה פשוטה למדי. העם הרוסי מאז שחר היווצרותו אינו בנוי לדמוקרטיה, זקוק לשליט יחיד, שבידיו מפקיד את גורלו וחייו. פעם היה זה הצאר, פעם זה מזכיר המפלגה וכיום זה הנשיא. שלטון הצארים הגיע לסיום במהפכת אוקטובר 1917, שהעלתה את המפלגה הקומוניסטית לשלטון. קמה ברית-המועצות, שלטון קומוניסטי מהודק ששיא גילומו הרצחני היה בדמותם של לנין וסטלין, והגיע לסיומו ב1991. האימפריה התפרקה לרוסיה ולמדינות הלווין. ניסיונות לדמוקרטיזציה לא החזיקו מעמד. ואז הגיע עידן פוטין - רוסיה חזרה לעצמה, למסלול של שלטון יחיד, אדם אחד שבלי לברור באמצעים מנסה להחזירה לגדולתה, כטוב בעיניו.
גם בלי מדינות חבר העמים, שהיו כפופים למוסקבה בשבעים וארבע שנות בריה"מ, רוסיה ענקית בשטחה ובמספר אוכלוסייה. עובדה זו אינה מפיגה את תאבונו של השליט התורן, שרואה צל הרים כהרים, ובתואנה של איומים מן המערב על ארצו - מאמצי אוקראינה הסמוכה להסתפח לברית נאט"ו, יצא לסכל את ה"מזימה" במחיר דמים נורא.
בחיי היומיום שלה אכן ניסתה אוקראינה להתמערב, למגינת לבו של השכן הזועם. אין להתעלם מכך כי גם רוסיה עברה תהליכי מודרניזציה תחת שלטון פוטין, ועדיין באופיה, בנפש אזרחיה, היא אינה בנויה לדמוקרטיה של ממש. הקרמלין - השליט היחיד בארמונות הזהב - קובע את דרכה ומקומה. חשתי זאת בביקורי האחרון ברוסיה ב2019, בטרם הקורונה. הרוח הסובייטית הקרה לא לגמרי פגה. באוקראינה בעלת העבר האנטישמי, שבה ביקרתי ב2016, נשבו רוחות של ליברליזם ודמוקרטיזציה. כל זה עומד להשתנות אם יושלם כיבושה. מדינת ענק שתוצאת המתקפה הברוטלית שנכפתה עליה תחזיר אותה למאה הקודמת, נעדרת עצמאות. מסך ברזל חדש שוב יחצוץ בינה לבין המערב.
מה שכן השתנה במרוצת השנים זוהי חולשת המערב הנגלית לעין כל. "שקיעת המערב" - התיזה לעבודת הדוקטור שכתב אבי באוניברסיטת וינה לפני 88 שנה. פוטין קורא היטב את תמונת המצב, דורס את אוקראינה בידיעה שנאט"ו לא תגיב במתקפת נגד - והרי לצורך זה קמה הברית! הוא רואה את המנהיגים מולו ומגחך: ביידן, ג'ונסון, מקרון... הנה סיבה טובה לשליט תקיף כמיטב המסורת הרוסית לא להרפות, להשלים את מלאכת הכיבוש, לאיים על השכנות האחרות, ולהחזירן לחיק האימפריה הרוסית המתכוננת מחדש. הלב עם העם האוקראיני ועם נשיאה היהודי וולודימיר זלנסקי, פעם שחקן וחקיין, היום מנהיג אמיץ, בודד, שחייו תלויים לו מנגד.
זוהי מלחמה, שבינתיים רחוקה מאיתנו, אלא אם כן יהיו לה השלכות גם על אזורנו. מי יודע מה יביאו עימם הימים הבאים? אנחנו רגילים למלחמות שלנו, כאשר הערבים מנסים שוב ושוב לתקוף אותנו. את השטחים ביו"ש ובגולן כבשנו-שיחררנו רק לאחר תוקפנות האויב נגדנו. כמו אוקראינה היום, גם אנחנו "עם לבדד ישכון", הגם שהיו מי שחשו לעזרתנו, פעם זו הייתה צרפת ולרוב זוהי ארה"ב. ומה יהיה בעתיד? לנוכח חוסר המוכנות והנכונות של אירופה ואמריקה, להיחלץ לעזרת אוקראינה, הלקח ברור גם לנו. נאט"ו נתגלתה כנמר של נייר מול הדב הרוסי. הסדר העולמי הקיים מתערער, ועדיין אין יודעים לאן האירועים הדרמטיים יובילו.
לא קל להביט על הזוועה באוקראינה, מלחמה בארץ רחוקה, אבל גם באזורנו לא תם עידן המלחמות. לצד הסכמי שלום מבורכים, מתעצם האיום עלינו מצד אירן ושלוחיה. וזה מחזיר אותנו לדברים שמשמיע המתריע-בשער הבלתי-נלאה, אלוף (מיל') יצחק בריק. אוזלת היד של נאט"ו מול הרוסים, דומה לדבריו למה שקורה אצלנו מול אויבינו, הנערכים ליום פקודה מאירן. מול האויב המתעצם, יודע בריק לזעוק כי צה"ל הקטין את צבא היבשה בצורה קיצונית, ואין לו מענה למאות אלפי הטילים ורקטות ואלפי הכטב"מים של האויב.
היום אנחנו מסתכלים מן הצד על המלחמה המתנהלת במזרח אירופה, באמפטיה לאוקראינים האומללים, בדגש על הקהילה היהודית, ואילו מחר, כמו במלחמות ישראל הקודמות, יביט העולם באדישות על המערכה החדשה שתתנהל נגדנו. הנוכל לה? היילמדו הלקחים ממלחמות ישראל בעבר, ואולי יותר מהמלחמה הרחוקה-קרובה באוקראינה? השאננות מסוכנת. אנחנו לבדנו נצטרך להגן על קיומנו. גם זה מה שלימדנו אבי ז"ל, שאילו היה בחיים כיום, בוודאי לא היה מופתע כלל וכלל מהדיקטטור פוטין, ממשיכם של הצארים והקומוניסטים ב"אמא רוסיה".