נאה (52) כותב על פלילים כבר 22 שנה. בשנת 2004 אף איגד את סיפוריו הנבחרים לקובץ בשם "כתב פלילי", כשם מדורו המיתולוגי. המאפרה המפורסמת שעיטרה אותו מלווה את נאה עוד מימיו ב"חדשות". נאה מאשר שבשנים האחרונות קיבל על כל הופעה שלה בעיתון תוספת שכר, וב"ידיעות" יודעים לספר שהיה נאבק בקביעות כדי שתוצב גם ליד ידיעות רגילות, על אף שתכליתה הייתה לסמן את הסיפורים העבים יותר. הוא אגב לא מעשן כבר עשר שנים. אירוע לב אחד וארבעה צנתורים שיכנעו אותו שעדיף בלי.
לאורך השנים נאה מיצב את עצמו כילד הבעייתי במקצוע של אובססיבים ממילא, דימוי שדאג לתדלק בשורה של תקריות. בין השאר התנגש חזיתית עם עיריית רמת גן, עיר מגוריו, בעקבות קנס שספג על אי איסוף צואת כלבו. דובר העירייה טען בתלונה שהגיש למועצת העיתונות שנאה פירסם ידיעות "מתוך עוינות ונקמנות לעירייה", וזו קבעה שעל הכתב אכן לפסול את עצמו מעיסוק בנושאים הנוגעים לה. במקרה אחר ניהל לפני שנה וחצי מלחמת חורמה במפקד מחוז תל אביב לשעבר, תנ"צ דוד צור. הסכסוך פרץ בעקבות ידיעות שפירסמו כתבי מעריב והארץ בנוגע לחקירתו במשטרה של אלון מזרחי. נאה טען שהשניים הפרו צו איסור פרסום וסירובה של המשטרה לפתוח נגדם בחקירה נתן את האות להשתלחות קשה שלו בצור ובדוברת המחוז באותה התקופה.
אבל גם מי שמכנה את נאה שרוט או משוגע - ברוב המקרים רפרנס לסגנונו הבוטה ולניבולי הפה התכופים שלו - מודה שמדובר בעיתונאי חרוץ, כזה שאוכל את השטח ולא יודע פחד מהו. ההפרעה הדו קוטבית הזאת מקלה עליו לעשות מעברי טמרפמנט חדים. כך הוא יכול, אגב מונולוג השתלחות בממונים עליו, לדבר ברצינות גמורה על האפשרות שיחזור לעבוד תחתם די בקרוב: "הסיפור של צ'ייני גרם לאנשים ב'ידיעות' להבין שהם ויתרו על נכס. נבהלו שם. יום אחרי הזמינו אותי לחומוס והציעו לי לחזור לעבודה. אתה יכול לכתוב שאני עדיין מסתובב עם הפלאפון והביפר של 'ידיעות אחרונות'. כל כך רוצים שאני אחזור אז השאירו לי אותם".
מה בדיוק הציעו לך? "התנאי העיקרי היה שאני כותב, אבל אני לא מגיע למערכת ולא מקיים איתה שום קשר, וזאת כדי שאני לא אעשה רע לעורכים שמעלי (נאה מתפוצץ מצחוק). תאכל, תאכל קצת אבטיח".
כדי למנוע עימותים בינך לבין ילד בן 22 שיושב בדסק ומשכתב את הידיעות שלך? "יותר כדי שאני לא אתקוף או אשפיל בצורה זו או אחרת את אותו ילד בן 22".
ואתה מסוגל להסתדר בלי זה? "בלי שום בעיה. בגדול הרעיון הוא שיהיה לי מדור שיפורסם ארבע פעמים בשבוע, שבו אני כותב על האנשים ברחובות, ושיהיה מנותק ממערכת החדשות".
ואתה הולך על זה? "לא יודע עוד. יש חוק בארץ שקובע שאי-אפשר להעסיק אותך שלושה חודשים אחרי הפיטורים, וב־1 ביוני אני צריך להחליט אם אני חוזר או לא. יש גם עיתונים אחרים שרוצים שאני אכתוב אצלם. ריאיינתי בתקופה האחרונה 25 מקומות עבודה שביקשו ממני שאעבוד אצלם. חוץ מזה שתודה לאל, יש לי איך להביא לחם הביתה".
טוב, יש את התוכנית של שלח ודרוקר. "עזוב את זה, עשרה גרוש וחצי. קיבלתי הרבה מאוד פיצויים מ'ידיעות' כדי להסתלק, בינתיים כל מה שמסביב זה בשביל להשתעשע. ההתחייבות הראשונה שלי היא לאנשים ששילמו שמונה חודשים מראש על הסיורים - היומן שלי מלא עד סוף דצמבר בשישה סיורים בשבוע. אבל החלטתי שבינואר אני חוזר לעיתונות כמקצוע עיקרי ומוריד מהמינונים של מופעי הרחוב.
"תשמע, אזרחי מדינת ישראל שצורכים תקשורת קיבלו מכה קשה מאוד ברגע שעזבתי. אני הייתי כלב השמירה של העיתונות, שגם לא מפחד לנבוח על המשטרה. נראה איך ימלאו את המקום שלי כתבים פליליים צעירים שיגיעו במקומי. בינתיים אני רואה בעיקר כאלה שמספרים כמה השוטרים גיבורים ואיזה יופי שהם תפסו גנבים. הם עושים ראיון חג מיופייף עם המפכ"ל בלי לתת קונטרה של איזה פושע שיגיד כמה המשטרה ליצנית. לא חסרות דוגמאות".
תן אחת. "הכי הצחיק אותי שהמשטרה אמרה לאחרונה שהיא לא מכירה את זיו שעיה (הבעלים השותף של הקלרה והלימן ברדרז; ה"ג), וכל העיתונאים הצעירים מקשקשים את הדברים האלה על גבי העיתון. אם אני סיקרתי חמישה מקרי פרוטקשן שבהם היה מעורב הארליך (בר אחר ששעיה היה מבעליו; ה"ג), איך לעזאזל המשטרה לא יודעת מי זה זיו שעיה? פעם כתב פלילים היה התפקיד השלישי של כתב שטח. היום ממנים לתפקיד ילדים שהשתחררו מהצבא ולא מבדילים ברחוב בין פקח לשוטר".
מה בכלל היה הנימוק לפיטורים שלך? "הנימוק הרשמי היה שאני לא מתאים לנוהלי העבודה ב'ידיעות'. במכתב הפיטורים היה כתוב שבגלל שינויים מבניים נאלצים להפסיק את עבודתי".
והנימוק הלא רשמי? "עליתי על העצבים של העורך שלי".
כבר היו ביניכם חיכוכים. מה השתנה פתאום שגרם לפיצוץ? "לטעמו הגדשתי את הסאה והתייחסתי לא יפה אליו ואל העורכים שמתחתיו. זאת זכותו".
אבל כולם מכירים את הסגנון שלך. מה חדש? "אתה מדבר על סגנון, אבל אני הקדשתי את כוחי ומרצי להביא כמה שיותר סיפורים מהרחוב. הסתובבתי לילות שלמים ברחובות הכי מטונפים של תל אביב וראיתי את יחסו של הקהל אלי ואל מה שאני כותב. אלא שפתאום נוצר מצב שעושים לי טובה ומפרסמים בקושי אחד מהם בשבוע, כאילו מתוך רחמנות עלי. וגם כשמפרסמים זה הופך ל־120 מילה מקוצצות ומצונזרות, בעברית שאפילו אני לא מסוגל להבין. אז מה הפלא שפיוזי הקצרים יקפצו ושארצה להתעמת עם מי שאחראי לזה? התירוצים ששמעתי במערכת, כמו 'אין מקום' או 'זה לא מעניין', מבחינתי לא רלוונטיים. הם נאמרו על-ידי אנשים שכל עולמם הוא קירבה למזגן ולמסך האינטרנט. אלה לא הקוראים של 'ידיעות אחרונות'".
אבל העזיבה שלך... "איזה עזיבה? על מה אתה מדבר? שלא תעז לכתוב שעזבתי. פיטרו אותי, העיפו אותי הביתה, נזרקתי לרחוב. זאת ההגדרה. ניהלתי מאבק נגד פיטורי כי לא הייתה עילה מוצדקת. הלכנו גם לוועדה פריטטית שתפסוק בעניין. אני מרגיז את העורך? שירביץ לי. נראה לו שאני מתנהג לא יפה? שישלח אותי לפסיכיאטר כי ייתכן שבמהלך ה־20 שנה שאני בקו התפר בין הזונות לשוטרים השתגעתי. בסוף, כדי שאני אלך הביתה סוף סוף, נתנו לי פיצויים יפים. מימנו לי את הפסיכיאטר במקום ללוות אותי אליו. לא נורא, מחלתי לכולם כשקיבלתי כמה צ'קים מכמה קרנות. שמע, להיות כתב פלילים זה שוחק. שלוש שנים זו קדנציה מכובדת. אני עשיתי את זה 22 שנה. אבל במקום לפרוש לי שטיח אדום ניסו לחנך אותי. כל עורך חדש שהגיע בשנים האחרונות ניסה ללמד אותי עיתונות. אני כבר בגיל שאי-אפשר ללמוד".
נגד מי מכוונות הטענות שלך? "לא רוצה לדבר על אנשים ספציפיים. הלכתי וזהו. תודה רבה ושלום".
אז בוא תדבר על מדיניות, לא על אנשים. "פעם היו ב'ידיעות אחרונות' עשרה עמודים שהוקדשו להתרחשויות בארץ. יכולת למצוא חומרים שנוגעים אליך, אם אתה גר במטולה ואם בתל אביב. אבל קו המחשבה הזה השתנה, ובמקומו נכנסו שני עמודי פובליציסטיקה, שני עמודי חדשות חוץ ועוד כמה מודעות ושטויות. נשארו שני עמודים ביום, ברוטו, שמיועדים לסיפורים בארץ. כך שבסוף כל כתב נשאר עם מקסימום ידיעה עלובה אחת, שחוזרת על הסיפור הכי גדול ששודר ערב קודם במהדורות כי חייבים להתייחס אליו. הוואחש המצוי מהשוק עם הקפה השחור פותח את העיתון ולא מוצא את עצמו. נלחמתי כאריה להכניס את סיפורי בשביל הקוראים שלי, אבל ברגע שנותנים לי 100 מילה כדי לצאת ידי חובה, בדרך הולך לאיבוד גם הסגנון שלי".