השנה חוגגים עשרים שנים לסוזן דלל, מרכז המחול הישראלי אשר הקים ורדי בנווה צדק שבתל אביב. הוא כן מחזיק במושכות המחול הישראלי, אבל באופן יצירתי.
יש לאדם הזה הרבה כוח להניף את המנוף הכי גבוה שאפשר וזה נובע מתשוקה למחול בעיקר.
אני מבקשת מורדי שיספר לי איך הכל החל ומה כל כך מיוחד במרכז.
"באנו בינואר או פברואר אשתי ואני לארץ ובערב הראשון או השני הלכנו לאכול בקיוסק, איפה שהיום מסעדת בליני, לא היה שם כלום". הוא מראה לי על הקיר במשרד שלו תמונה של שלד המרכז, ומסביב הכל נראה כשממה. "אמרו לי שפה מקימים מרכז תרבות ומחול, זה היה מרגש ומעניין. הראש מסתובב וחושב, פניתי למכרז, לא הייתי היחיד, ברור שהייתה לי אפשרות כי הכירו אותי ואת מה שעשיתי".
אני שואלת אותו מה היה החזון והאם הייתה פנטזיה, הוא מחפש ומוציא חוברת מלפני עשרים שנה, מפורטת, מלאה ועשירה בכל תוכניותיו למרכז, אני אומרת שאכן זו מציאה אבל מנסה למצוא בזיכרונו את הרגש והחזון שהיה. אני שואלת אותו מה בעיני רוחו הוא ראה "אני לא חושב שאף אחד רואה בהתחלה, הדברים קורים תוך כדי, לא חושבים על כך מראש, היו פנטזיות, למשל במה גדולה הייתה פנטזיה והיא לעולם תרגש אותי מאוד, היא מאוד נכונה לעשיית מופעים גדולים ועתירי קהל ". אני שואלת אותו איך חוגגים עשרים שנה למרכז והוא משיב "מציינים בעשייה, קצת שונה לא הרבה כי כל כך הרבה מתרחש כאן. יזמנו פרויקט אחד של "הבמה הגדולה", לפתוח לאלפי אנשים הטובים ביותר, גם מהארץ וגם מהעולם כדי שידעו שהמרכז קיים ושאנחנו עשרים שנה על הבמה . זה מתרחש שבעה שבועות, רצף אדיר שכולם משתתפים בו, כל אחד על-פי הבחירה שלו. גם את מופעי "מחולוהט" אני מאוד אוהב, את המחול הלוהט בקיץ הלוהט." הוא אומר בחיוך "אנחנו גם מציגים תערוכה של צילומי מחול שנעשתה השנה בפעם הראשונה , אומנים שמציגים מחול" .
הוא ממשיך ומספר על הקמת המרכז "ההחלטה הכי נכונה שהייתה לי היא שהמרכז יהיה למחול בלבד, חייבים להתמקד כדי להצליח, תכננתי הכל , את כל הפעילות ואיגדתי את הכל ביחד.
לפני זה היו דברים, הייתה בת שבע, הבלט הישראלי ועוד, מרכז סוזאן דלאל נועד לאפשר לכל סוגי המחול לקרות ולהתרחש במקום אחד.. השמיים הם הגבול , פתיחות רעיונית, שיחות עם הרקדנים, לדעת מה חסר, שיתופי עבודה ושילובים. כשיש מקום אז אפשר לעשות הכל ".
ובכל זאת אני שואלת אותו מהם הקשיים, הרי בכל פרויקט הם קיימים ובמיוחד במדינה נטולת אמצעים כלכליים . "הכי קשה לי זה לשמר את האולם, הקהל והמודעות דורשים, והאומנים רוצים להופיע כי אנחנו מצליחים, כולם רוצים להופיע ואין לי מספיק ימים בשנה ליישם את צרכי הקהל . זו בעיה נפלאה אבל הבעיה היא שהרקדנים פונים למסגרות אחרות לא טובות".
אני שואלת אותו איזה למשל והוא עונה "אני לא יכול להגיד לך , לכל מיני מבנים וזה לא נכון שכל אותם שנים שפיתחנו ועשינו וזה ילך חזרה, הלוואי והייתי יכול לעמוד בפרץ הרצונות של כולם. אבל יש למשל בעיות ארכיטקטורה, האולמות לא מותאמים למחול ממש ויש עוד בעיות כספיות, יש תמיכה מסוימת של העירייה ומשרד התרבות והקרנות זה כמובן לא מספיק והשאר מהכנסות ופעילות שלנו, זה לעולם לא מספיק. אבל הצורך שומר על הגחלת ועל העשייה המתמדת".