יונה,
ניצה, אֵילַת, ענת,
משפחה יקרה,
מאיר עמית היה נציגה המובהק של כושרה הגנוז של מדינת ישראל. כי ישראל - חולשותיה זוכות לכותרות; מעלותיה - נסתרות. מאיר לא אהב להופיע, להצהיר, למשוך תשומת לב. הדבר היחיד שיזם היה גם הוא עמיתי מאוד.
ערב יום העצמאות הוא הזמין את חבריו למסיבה בגן ביתו. כל אחד התבקש להביא בקבוק או כיבוד. הערב כולו הוקדש לשירה נוסטלגית. לא נאומים, לא כיבודים, לא טלוויזיות. ויונה ומאיר התהלכו כעמיתים בין עמיתים. ערב רֵעות, לא פורמאלי ומרגש מאוד.
אבל למעשה מאיר היה איש חזון, מפקד נועז ומנהל מעולה. הוא פעל כמנוע סילון, לא כפרופלור רועש. וכל פעם חידש והפתיע. הוא הקים את סיירת מטכ"ל, הוא ניהל את מבצע קדש (משה דיין היה בשטח). הוא היחיד בעולמנו שהביא סילון סובייטי מעירק לישראל והיה היוזם הנועז בשיגור "עמוס" לאופקים חדשים. הוא ארגן מחדש את המודיעין. הוא חידש את המוסד. הוא הבריא את "כור". וכלוחם הוא החל בפיקוד על יחידות שדה והיה לאלוף פיקוד הדרום, המרכז ואגף המבצעים בצה"ל.
הוא עמד על דעתו בשקט, אך בתקיפות. כשקודמו התעקש לטעון שישנם מדענים גרמניים במצרים המייצרים טילים המסוגלים "להשמיד כל חי", מאיר עמד על דעתו שאין לדברים יסוד. ובן-גוריון קיבל את דעתו.
משעמדה על הפרק החלפת כל השבויים המצרים שנפלו בידינו בששת הימים, מאיר עמד על כך שאין לעשות זאת, ללא החזרת שבויים שלנו, ומשה דיין קיבל את דעתו.
הוא נבחר לשליחויות חשאיות ומדיניות, ביניהן השליחות הרגישה ביותר, ערב ששת הימים, לארצות הברית.
הוא שלח ידו בפוליטיקה, בהאמינו שהיא דרך לתמורה. אבל הוא לא התאהב בה.
הוא הקים מתקן הנצחה לאנשי המודיעין - שכולל גנזך המסתיר יותר משמגלה.
זו רשימה חלקית, מרשימה ארוכה של מעשים שבחלקם נותרו גנוזים.
ועל כן בסוף דרכו - דרכו נשארת רק מוארת בחלקה. העם לא ידע, וספק אם יֵדע את מלוא תרומתו.
ישראל נתונה במחסור, במצוקה, במתח גבוה, ואף על-פי כן היא גדלה, היא ניצחה, היא הפתיעה, ולפעמים אף הדהימה. וזאת מפני שיש לה כוחות גנוזים ואנשים גדולים וצנועים. אין להבין את ישראל ללא יכולתה הגנוזה, בעבר בהווה ובעתיד. מאיר היה בנאי של כוחות גנוזים, שרק מקצתם עלו על פני המים. הוא היה אלוף בצה"ל ורב אלוף בכוחותינו הגנוזים.
אנו נפרדים מחבר נפלא, מתורם גדול לגדולתה של ישראל.