כבר מהרגע הראשון במופע החדש של גידי גוב, "שלל שיריו" (איזה שם מבריק!), ברורים יחסי הכוחות. גוב הוא משרתנו הנרצע, ואם אנחנו מרוצים - הוא מרוצה. יהודית רביץ, מנהלת המופע, דאגה לסיפוק מירבי של הקהל: ההופעה לא ארוכה מדי, לא קצרה מדי, לא עצובה מדי ולא רועשת מדי - היא כל מה שרציתי, לפי המידה.
המאורע לכבודו התכנסנו הוא האוסף המשולש החדש של גוב, הנושא את שם המופע (ולהיפך) ואוסף שירים מכל שנות פעילותו. זו הזדמנות עבור גוב לבקר על הבמה בחומריו הישנים משני האלבומים הראשונים, אותם הוא ממעט לבצע, ולפרש מחדש - בעזרת יד ימינו רונה קינן האמונה על העיבודים והגיטרה - את הלהיטים המוכרים.
וזאת הוא עושה נהדר. אחרי פתיחה רכה עם "בלעדייך" ו"בואי נישאר", ששולחים את הקהל לשירה המונית בציבור, זוכה "העיקר זה הרומנטיקה" לעיבוד חדש, שמדגיש את הג'אזיות בשיר הנפלא של מוהר ורכטר אבל קצת מאבד בדרך את הגרוב. החיבור הרצוף שלו ל"ככה היא באמצע" הוא כבר הברקה, ולרגע נדמה שהלחנים של רכטר וסנדרסון נולדו מחוברים במותניהם.
גוב מנצל את קטע המעבר ב"ככה היא באמצע" לסולו מקרטע והורס מצחוק על קאזו, ומזכיר בשניות מה הופך כל מפגש עם האיש הזה למענג: החן, ההומור והקסם האישי שלו יכולים לחפות על כל מגרעת, וכזמר יש לו כאלו. קולו כבר מזמן אינו כשהיה, אך ניכר שלקראת המופע החדש הוא התאמן והתחמם היטב, ונשמע הערב מצוין יחסית לשנים האחרונות. ברגעים החלשים מגבים אותו הנגנים, או כמו ברוב המקרים, שירתו הקולנית של הקהל.
כשמגיע "שטח ההפקר", הקהל כבר לגמרי שלו. השיר, שמגדיר בשלוש דקות את אמצע הדרך הישראלי הטוב ביותר, זוכה לביצוע חלומי בזכות הגיטרות התאומות של קינן וערן וייץ המעולה, שמחליפים תפקידים לאורך המופע בתיאום מושלם (השנים המרובות בהן ניגנו ביחד ניכרות).
גוב מנצל הפסקה בין השירים להתבדח על כך שכמה מכותבי השירים הקבועים שלו - אהוד מנור, מאיר אריאל ועלי מוהר - "כבר הפסיקו לעשן", כדברי הגיטריסט המעולה ערן וייץ. לכן כותבים צעירים לא ממהרים לתת לו שירים, אליבא דגידי, מחשש לגורל דומה. קשה שלא לחשוב, לאורך ההופעה והאוסף, על המזל שנפל בחלקו של גוב כשקיבל כל-כך הרבה שירים נפלאים מכמה מכותבי השירים הגדולים של דורו: מוהר, רכטר, אריאל, מנור, סנדרסון, גפן, וולך.
ואיזה ארסנל יש לממזר הממוזל: "יעלה ויבוא" הפך כאן לקטע פּאנק סבנטיז אמיתי וגבה תשואות רמות, "טוב שבאת" הפך ל-Funk וסחט מגוב כמה זיופים קלים, ו"אין עוד יום" זכה לעיבוד עדין ורגיש, בליווי קולות הרקע היפהפיים של קינן.
בשירים הבאים קינן כבר הופכת לשותפה מלאה, ביצוע משותף ל"נגיעה אחת רכה" מוכיח סופית שרונה היא בתה האבודה של יהודית רביץ. קינן - כנראה הנכס הגדול ביותר במופע על אף הסטואיות היחסית שלה, שנשארת חסינה גם בפני החמימות של גידי - מחזקת ברצף גם את "כמו ים" של הכבש הששה עשר, "והגשם יבוא" של ז'ובים ו"שלל שרב", בביצוע מצמרר לשיר העצוב ביותר של גוב.
לפני שנספיק חלילה לשקוע בדכדוך, מפצים גוב ולהקתו עם רצף בלתי מנוצח של "רוני", "לידיה הלוהטת" (שגרם לכמה קשישות לנסות כוחן בהד-בנגינג, עליו ודאי יתחרטו בבוקר), "ערב אבוד" ו"עניין של זמן" בגירסה נמרצת. אילולא היה הצוותא כה מאופק, הרצפה הייתה רועדת מריקודים. רק עמוק בתוך ההדרן, "אלף כבאים" מזניק כמה בנות אמיצות למעברים.
שיאו המפתיע של הערב היה דווקא "הריקוד המוזר של הלב", השיר החדש ביותר ששר גוב, פרי עטה של קינן. הדואט עם רונה היה חמים מהרגיל, והתיבול המבריק של השיר בסולו גיטרה צועני ובציטוט מוזיקלי מ-"My favorite things" מ"צלילי המוזיקה" עוררו התמוגגות המונית.
אף על-פי שכל הערב שמענו שירים שהכרנו, בסופו בכל זאת כבשה את הלב תחושה של הישג, כאילו השלמנו בהצלחה משהו חדש לגמרי. זה קרה בעיקר בזכות ההרכב הצעיר, המיומן והמצוין, שהחדיר אנרגיה בגוב המקסים ובשיריו המקסימים, שני דברים שכנראה לא נשבע מהם לעולם.