הוא נחשב לאורים ולתומים של העיתונות הכתובה בארץ ולמלכה הבלתי-מוכתר והבלתי מעורער. אל פסגת התהילה שלו זכה להגיע, אף שלא שירבט ולו מילה אחת, מעל דפי העיתונים שאותם ערך.
בחושיו העיתונאיים המחודדים ובנוסחת הקסם שלו הצליח ניצול השואה לחולל מהפך בלתי-יאומן. בעבודת-נמלים הוא הצליח להפוך את עיתונו,
ידיעות אחרונות, מעיתון קטן ועלוב לעיתון המוביל בארץ, לאחר שנים שבהן נגרר הרחק מאחורי
מעריב.
נוסחת הקסם שלו כללה כותרות מושכות-עין, עם טקסט קריא ולא מסורבל, שאמור לדבר לא רק אל הירקן בשוק, אלא גם אל הפרופסור באקדמיה. והיה לו תמהיל מוצלח מאין כמוהו של החומר האהוב על הקורא הפוטנציאלי. התמהיל הזה נע בין כרוניקה מרתקת לבין מדור-ספורט פופוליסטי. בעזרתו הצליח, בעבודת-נמלים, להעפיל אל תפוצה מובילה, כששום יומון אחר בארץ, ובאופן יחסי בעולם כולו, לא הצליח עד היום להגיע אליה.
חציית קווים
כרכז-מערכת הצליח יודקובסקי לברור את מיטב הכישרונות העיתונאיים לעיתונו. ככל-יכול הוא השכיל לגייס לשורות המערכת שלו כוכבים זורחים מבחוץ ולהותיר את עיתוניהם-לשעבר כשהם פצועים וחבולים. כך עלה בידיו לגדל דור של כתבים ועורכים מן השורה הראשונה ולמצות מהם את המירב. כותב שורות אלה, שנמנה עימם, היה אחד מאותם מאושרים שזכו להימנות עם תלמידיו הנאמנים בדסק החדשות - הבייבי האהוב כל-כך שלו, שעליו פיקד בזרוע נטויה.
את המהפך השני שלו חולל
דב יודקובסקי כשהחליט לחצות את הקווים ולעבור היישר אל אויבו-יריבו משכבר הימים, מעריב, שאותו - כמה אירוני - הצליח קודם לכן להביס. למעברו קדמו נסיבות אומללות של מאבק מתיש על הנהגת "ידיעות", בעודו מנסה לחולל במעריב את מה שהצליח לעשות טוב כל-כך ב"ידיעות". אלא שתאוות הנקמה, שבערה כאש בעצמותיו, לא צלחה, פשוט משום שלמעריב כבר הייתה מזמן אידיאה פיקס של תדמית שלילית בשוק.
יש מאין
אבל גם לאחר שנטש את מעריב, הצליח יודקובסקי ליצור יש מאין, כשהקים במו ידיו בתל אביב את בית הספר לתקשורת "כותרת", שסונף מאוחר יותר, בייעוצו ובהנהגתו, לאוניברסיטת תל אביב.
גם במרומי 87 שנותיו לא נס ליחו והוא סירב לנוח על זרי הדפנה. יודקובסקי הפך לחתן פרס ישראל לתקשורת ובימיו האחרונים הוענק לו בכינוס העיתונאים באילת
פרס מפעל-חיים על-ידי אגודת העיתונאים בתל אביב. הוא החזיר לה, כדרכו, אהבה והקים בכספו מועדון משוכלל ומרכז-קריאה הקרוי על שמו בבית סוקולוב.
חבל על דאובדן.