בגדוד המילואים שלי הייתה אגדה אחת נצחית: בני מרשק. האיש ששרף עצמו בשירות האומה. למעלה מחמש-עשרה שנים היה לי הכבוד לשרת בגדוד 11, חטיבה 9, ולחזות באגדה אמיתית בחיי היומיום שלה. החל בקיץ 1959, במטווחי סֶן גִ'ין, בבלגן של פלוגתו, הפלוגה המסייעת, ועד לשלהי מלחמת יום הכיפורים, כשגווע ממחלת הסרטן. החל ממסעי ניווט עם המרגמות והחבלנים שלו, ועד לנסיעותיו המבורכות אל המטכ"ל בתל אביב, בחורף המפרך של 1974-1973. החל בעצירתו המפורסמת, את מסע גירוש תושבי קַלְקִיליָה, ביוני 1967, ועד להתפארותו בבתו, מֶרִי, במסיבה פנימית בגדוד.
נפגשנו לראשונה כשהוצבתי לגדוד. ראיתי גבר מבוגר עומד בשער, לוחץ את ידי המתגייסים, וצועק בקולי קולות, במבטא רוסי מוכר: יוֹשִׁי, יושי, תארגן את הפלוגה. עשינו הכרה חפוזה, והוא שאל: מה נשמע? לא חיכה לתשובה, והמשיך: לא טוב? אני יורד מן הארץ!... מן הארץ, אמר, ולא מהארץ. שמעתי אותו היטב. החיילים שלידי ראו שאני מתפעל, ואמרו שזהו בני מרשק, האגדה החיה מהפלמ"ח. והזהירוני, שלאחר יום האימונים הארוך, מחכה לנו עוד הרצאה מרדימה אל תוך הלילה, של בני מרשק. הפּוֹליטרוּק של הפלמ"ח, ניסה לבנות תחליף פאתטי, מגוחך ומיושן, של פוליטרוק בגדוד המילואים. החיילים הצעירים לא שמעו עליו מעודם. והוותיקים סבלו מהתנהלותו לא מעט. אבל יחס הכבוד הבסיסי, אליו ואל סיפורו, נשאר בגדוד שנים רבות.
בקיץ 1967 נוכחנו שחרף גילו, כוחו הציבורי עדיין סוחף ועדיין איתו. הגדוד חנה בשכֶם, שנכבשה מידי הלגיון הירדני זה עתה, ושיירות של אוטובוסים, מלאים במגורשי קלקיליה חצו את העיר ממערב למזרח, לגירוש אל מעבר לירדן. בני הזדעזע למראה שיירות הפליטים. זה לא יכול להיות אמר, אני מוכרח לספר ליגאל! המג"ד העמיד לרשותו רכב, והוא טס לתל אביב, להיפגש עם יגאל אלון, עם
יצחק רבין והשד יודע עם מי עוד. אבל הוא זכה, ושיירות האוטובוסים עם הפליטים, הפכו את פניהן, וחצו שוב את שכם. אך הפעם, ממזרח למערב, אל המקומות שמהם גורשו. בערב חזר בני למפקדת הגדוד בשכם. שלא כמו הכתוב ב"ילקוט הכזבים", הוא לא שכח הפעם לפקוד את אשתו היולדת בבית היולדות. הוא נסע לצעוק קצת על הַז'וּליקים שם במטֶה, כמו שאמר, ולהזכירם, שנוסף לניצחון יש גם מוסר.
אני זוכר אותו למחרת הכיבוש-מחדש של משטרת ג'נין. הוא ישן ליד איזו ברזייה בחצר בית ספר. בבוקר, כשהשכמנו, קינטרו אותן החיילים המתרחצים, נו בני, מה יהיה עכשיו? בני לא התבלבל לשנייה, והשיב להם, צריך עכשיו לעשות שלושה דברים: התנחלויות, התנחלויות, התנחלויות. לא עקבתי אחר עמדותיו הפוליטיות, ואינני יודע אם אכן החזיק באמונתו זו גם בשנים הבאות. אבל אני זוכר את הנחרצות שלו. כאילו אמר לחיילים השואלים: מה הבעיה? אתם לא מבינים בשביל מה נלחמנו? אתם לא קולטים את ההזדמנות האדירה שנפלה לידינו?
הייתה לו חולצה צבאית, שעליה תפר והידק את כל סמלי המתכת והבד, שזכה להם במהלך שנות שירותו. חולצה כבדה, מגוהצת תמיד, שתלתה מתוחה למראשותיו. הקצינים הצעירים אהבו ללגלג עליו ולעשות לו פַדִיחוֹת. הם ידעו והכירו היטב את חולשתו, להתגנדר בחולצתו אל מול המצלמות והעיתונאים. הם חיכו שיירדם, לאחר לילה ללא שינה, ואז צעקו באוזניו: בני קום מהר, באו לראיין אותך מגלי צה"ל. ובני מרשק, עודו מנומנם, צעק, יושי, יושי, איפה שמתי את החולצה? יושי, הלא הוא סגנו המסור והנאמן, יוסי בן שאול, מקיבוץ מעברות, עשה ככל שיכל להציל את בני מההתעללות של הקצינים הצעירים, אך לא תמיד הצליח.