שתי המילים בית"ר והדר, הידהדו שוב ושוב בבית העלמין בבנימינה. הן חזרו ונשמעו בפי הסופדים. הן חזרו ונאמרו בשיחות שקטות בין האבלים, שהסתודדו מתחת לברושים ובצל האקליפטוסים. שתי מילים שעימן היה מזוהה זאביק בוים יותר מכל, ואפיינו את דרך חייו, שהחלה במושבה הקטנה ובה גם הגיעה אל סופה. הוא נולד בירושלים ועיניו נעצמו במילווקי הרחוקה שמעבר לים, אבל בנימינה הייתה בית גידולו, מקור השראתו. ליתר דיוק, הנחלה הקטנה שהיא היום רחוב שקט. נחלת ז'בוטינסקי.
כאן, בצל השוליים הדרומיים של הכרמל ובסמוך למבצר שוני, צמח הבית"רי זאב דוד בוים. כאן בבית אימא ואבא, ממייסדי המושב הבית"רי, היו נעוצים שורשיו. כאן היו נטועות רגליו - גם כאשר עבר לקריית-גת, או הרחיק עד למקסיקו, או פעל בשליחות הציבור בכנסת ובממשלה. שורשי צעיר עברי, גאה בארצו ובמולדתו, הנושא את שם ראש בית"ר, שגדל ברחוב הנקרא אף הוא על שם ראש בית"ר.
בית העלמין בבנימינה. כאן טמון משורר בנימינה וארץ-ישראל
אהוד מנור, וכאן גם טמון הבית"רי שלומיק גרבץ. בין שני הקברים הללו נחפר השבוע קברו של הבית"רי זאביק בוים. הוא עצמו פקד לעתים מזומנות את המקום. הן שלומיק היה ידיד נפשו, כמעט בן-דורו, כמוהו כאולמרטים, יבל"א, ובמיוחד אהוד. השניים - חברי ילדות שחלקו יחד את אותם זכרונות מן השדות, מן הבית, מן הספרים וממועדון בית"ר המקומי.
מאז הלך שלומיק לעולמו והוא רק כבן 60, אף הוא קרבן המחלה הארורה, זאביק הקפיד להשתתף בכל האזכרות לחברו לחיים ולדרך, זו הדרך המובילה מבית"ר, עבור בליכוד וגמור בקדימה. אזכרה כזו הייתה תמיד עוד הזדמנות לפגישה עם זאביק, לפחות בשנים האחרונות.
"תל חי" - כך נהג זאביק לקדם את פניי. כי פעם בית"רי - תמיד בית"רי. הוא - הח"כ, השר, לבוש בהתאם למעמדו, חליפה ועניבה תואמת, שש להתראות עם ותיקי בנימינה שבאו בלבושם המרושל-משהו, גם אם הנסיבות היו עצובות. מהלך היה, מלווה בעדנה, בינות לחלקות הקבר, בלי שידע, בלי שידענו, בלי שהעלינו על דעתנו, שכל-כך בקרוב, כל-כך מוקדם, גם הוא, האיש המסוגף-משהו, היפה, החטוב, ייטמן אף הוא באדמה זו. האדמה שאהב. הנוף שנשא עימו לכל מקום. זכרונות בית אבא והילדות המאושרת, האנשים הפשוטים, מלח הארץ, הבנימינים. כי אכן הוא היה בית"רי - ובנימיני.