אחת התכונות המאפיינות את הישראלים היא לרוץ וספר לחבר'ה. הכלל הידוע: עשית ולא פרסמת פירושו לא עשית, רווח בתרבות שלנו בדיוק כמו המשפט: "לא עשית ופרסמת - עשית". כמה פעמים שמעתם את המשפט: לא חשוב מה אמרו עליך או כתבו עליך בעיתון, העיקר שהשם מופיע. כך בדיוק נהגו כמה מחברי הקואליציה בסוף השבוע האחרון לאחר שהתפרסמה הידיעה כי הותקפו מטרות של אירן בשיטחה הריבוני. זה בכלל לא משנה אם ישראל תקפה באירן או גורם אחר עשה זאת. מה שמשנה הוא שני דברים אחרים לחלוטין, שראוי שכל ישראלי יתן עליהם את הדעת:
1. מה אירן חושבת. די בזה שאירן חושבת שישראל היא זו שעומדת מאחורי התקיפה כדי לייצר עבורה תמריץ להגיב. התמריץ הזה קיים בקביעות אצל משטר האייתולות, שרואה בציונים את האויב הקטן (ארה"ב היא האויב הגדול). כל זה לא אומר שאירן תתקוף שוב את ישראל באופן אוטומטי. לשליטים בטהרן יש מגוון אינטרסים רחב מאוד בשלושה מעגלים - פנימי, אזורי ובינלאומי והתגובה שיבחרו (כולל למשל אי-תגובה) תתקבל בהתאם למיפוי האינטרסים והערכת מצב שהם יעשו. ישראל חייבת להיות על המשמר בקביעות משום שהמשטר האירני פועל ללא לאות - בעיקר באמצעות שלוחותיו באזור - לפגוע בה.
2. מה רוצה ישראל. נניח שישראל עומדת מאחורי התקיפה באירן. כיצד זה מקדם את ישראל מעבר להעלאת המוראל הלאומי לכמה שעות (בחזרה לטלי גוטליב: אני מרגישה גאווה)? על-פי גורמים זרים ישראל תוקפת באירן מעל 15 שנה (במסגרת מה שקרוי המערכה בין המלחמות) ותוצאות התקיפות הללו פגעו פגיעה משמעותית באירן. האם מישהו מעלה בדעתו שאירן מורתעת מהתקיפה האחרונה בשיטחה? אם ההנהגה האירנית תרצה לתקוף שוב, היא תעשה זאת. בעיקר אם היא תחשוב שזה משרת את מעמדה האזורי ולאחר שהפיקה לקחים מהתקיפה שבוצעה בליל 14-13 אפריל, שמרביתה נבלמה הרחק משטח ישראל במעטפת הגנה אזורית ובינלאומית.
השאלה מה רוצה ישראל רלוונטית תמיד וכעת ביתר שאת, משום שישראל לא יכולה לנהל, לבדה, מלחמה בשלוש זירות - עזה, לבנון ואירן. מיפוי האינטרסים הישראלים - גם כאן כמובן בשלושת המעגלים שהזכרתי לעיל - הוא קריטי כדי לגבש אסטרטגיה (מה רוצים) ולהוציא לפועל (כיצד עושים). אסור לישראל לשמוט את האשראי הבינלאומי שצברה מחדש (זמנית). תמונת המצב האסטרטגית של ישראל בפרוס חג הפסח תשפ"ד היא כזו:
1. בדרום - צה"ל רשם הישגים טקטיים רבין מאוד מול תשתיות צבאיות של חמאס. אין הכרעה צבאית מלאה (גם לא תהיה) ומרבית מערכי השלטון של חמאס, להוציא את רפיח, קרסו. זו העת ליצור בחזית הדרומית רצועת ביטחון (שליטה ישראלית צבאית בצפון הרצועה ובציר פילדלפי, וביתור הרצועה לשניים במחציתה ממזרח מערב) ולאפשר לכוח ערבי/בינלאומי להתחיל בפעולות שיקום ובנייה מחדש של מערכות שלטון אזרחי, ללא אנשי חמאס. בכל מצב שבו צה"ל ייתקל עם איומי טרור של חמאס הוא יוכל להם.
2. בצפון - זו הזדמנות, אולי בלתי חוזרת, להרחיק את חיזבאללה אל מעבר לקו הליטני, בהתאם להחלטת מועצת הביטחון 1701. למערכה מול חיזבאללה יש כמובן מחיר לא פשוט עבור ישראל ואזרחיה, אבל היא מחויבת המציאות כדי לייצר מציאות חדשה לכלל האוכלוסייה ובעיקר לתושבי הצפון שלא יכולים לחזור לבתיהם מאז אוקטובר 2023. אירן לא תמהר לסייע לחיזבאללה בתקיפה מרחוק. האינטרסים הלאומיים שלה (כלכלה במצב חמור, סנקציות בינלאומיות, אופוזיציה מבית ובעלי ברית אחרים באזור חשובים יותר כמו סוריה) יובילו לסיוע אירני מצומצם לטובת המאמץ המלחמתי של חיזבאללה שכבר כעת מונה מאות הרוגים מאוקטובר.
בחירה בזירה הצפונית, לאחר המערכה בדרום, היא צו השעה. היא תאפשר לישראלים לא רק להתרברב בפעולות בעומק אירן, אלא עשויה להוביל להכרעה שמשמעותה עיצוב מציאות חדשה על גבולות הארץ.