"טוב שם משמן טוב" - זה המשפט שעולה במוחי בכל עת שבה אני נזכר בח"כ הרב אברהם רביץ ז"ל שנלקח השבוע לגנזי מרומים. כשמסתלק לעולמו ח"כ או שר תמיד יספרו במשכן הכנסת בשבחי הנפטר ומעלותיו, ישכחו לפתע את כל המחלוקות הקשות, ההתפרצויות, התככים, וישתדלו בכל מאודם לזכור ולהזכיר אותו באור חיובי. העניין הוא שכאשר מדובר על ח"כ הרב רביץ ז"ל, אף אחד לא צריך להשתדל. הודעות האבל, הצער ותחושת האובדן שהושמעו השבוע במערכת הפוליטית, היו כולם דברי אמת שיצאו מן הלב.
יותר מכל הוא היה מיוחד ושונה. חרדי ברמ"ח איבריו, שמעולם לא היסס מלומר את האמת שלו ולפעול לפיה גם כשהיא לא הסתדרה עם "המיינסטרים החרדי". בניגוד תהומי לתפיסה הסקטוריאלית הצרה שמאפיינת את החרדיות האשכנזית, היה איש של "כלל ישראל". לוחם במחתרת הלח"י ובצה"ל, בוגר ישיבת חברון וראש ישיבה לחוזרים בתשובה, לוחם למען חינוך דתי לעולים בקום המדינה, שותף בחברה קבלנית לבניין, ומחנך בישיבות תיכוניות במגזר הדתי לאומי.
ריבוי הפנים הזה בא לידי ביטוי באישיותו ובעובדה שידע לדבר אל כל אחד דתי, חילוני, קיבוצניק, שמאלני או פועל פשוט בשפתו, הבין את צרכיו ולמרבה הפלא, גם היה באמת אכפת לו. מספיק היה לראות את מגוון האנשים שהקיפו אותו במסדרונות הכנסת או פנו ללשכתו כדי להבין זאת. כמו-כן בלט ריבוי הפנים הזה בפעילות הפרלמנטארית המגוונת שבה עסק. מספיק לעיין ברשימה חלקית של שפע הוועדות שבהן כיהן במהלך השנים - חוקה, כלכלה, חוץ וביטחון, כספים, חינוך, עבודה ורווחה, מאבק בעישון מסוכן, שדולה לאיכות הסביבה ואפילו בוועדה לנושאי הרשות השנייה. הרב רביץ בלט במיוחד בתרומתו לנושאי רווחה, חינוך, חברה ובריאות וביכולת שלו לגשר על נושאים שבמחלוקת עזה בעיקר בין דתיים לחילוניים ובין דתיים לעצמם.
יש ח"כים ובעצם רובם ככולם שכעיתונאי אתה יכול לכתוב את התגובות שלהם לשאלות שלך וקרוב לוודאי שתקלע ב-100-80 אחוז לתשובה שהם עצמם היו עונים. לא כן הרב רביץ שהיה בלתי מתויג בעליל. מעולם לא ניתן היה לדעת מה ישיב. תשובותיו היו מקוריות, מנוסחות בבהירות ומדויקות, ובלי הסיסמאות הנבובות שמאפיינות פוליטיקאי שמולו מוצב מיקרופון.
התכונה הזו של הירידה לפרטים מדויקים והצבת הנושאים במקומם הנכון באה לידי ביטוי בכל תחום. הרב רביץ, בניגוד בולט לעמיתיו בכנסת, שלט היטב בחומר. הוא לא היה מהמתפרצים, בוודאי לא מהמתלהמים. היה יושב בכורסא בשקט, עושה אזנו כאפרכסת, וכשמגיע תורו, לאחר שהיה גם מוסיף משל, מדרש או מעשה ולפעמים גם בדיחה טובה, היה מארגן את דבריו כמו סוגייה תלמודית שבאה לידי פתרון או מקשה את קושיותיו החריפות. עובדה זו השפיעה על היחס של הח"כים האחרים אליו, שכן ידעו שאי אפשר "למרוח" אותו.
אמנם הוא היה "מעדן עצמו כתולעת" ביחסיו עם אנשים, בהליכותיו ובדאגתו הכנה לחברה בכללותה, אבל האמת היא שידע מצוין להילחם על עמדותיו והיה "מקשה עצמו כעץ", בין אם מדובר בדאגה לציבור שולחיו במגזר החרדי ובהגנה על אופיה הדתי של המדינה ובין בכל נושא שהוא, בלא מורא. הוא לא היסס למתוח ביקורת חריפה, רק שאיכשהו תמיד הביקורת הזו הייתה נשמעת אצלו עניינית בלבד.
באחת מישיבות הכנסת פרץ ויכוח בין עיתונאית ותיקה, מפורסמת ורבת השפעה לבין ח"כ שהיה גם יו"ר הוועדה. אותה עיתונאית שזומנה לדיון בשל פעילותה הציבורית, התייחסה בזלזול מופגן ליו"ר הוועדה, יהודי חרדי בעצמו. הרב רביץ שישב עד אותה עת בשקט והאזין לדברים התערב ואמר: "למה את מתחילה עם האווירה המלחמתית הזו?" העיתונאית לא הייתה זקוקה ליותר מזה ומיד החלה להתלהם. בעוד חברי הוועדה מנסים לפייס אותה. "טון הדיבור שלך לא מקובל בבית הזה - את יכולה לצאת מכאן", אמר לה בשקט. "אהה - אתם מגרשים אותי?" קמה העיתונאית ממקומה. "לא... לא אף אחד לא מגרש אותך", ענו לה, "סליחה!" אמר בתקיפות, "אני כן מגרש אותה, היא חצופה ממדרגה ראשונה". הייתה זו הפעם הראשונה והיחידה עד כה שבה ראיתי ח"כ שאיננו רועד ומתרפס בפני עיתונאי ועוד ברמה בכירה כזו.
בהזדמנות אחרת בה דנו בבעיה של ילדים במשפחות שנהרסו, התברר כי מערך שירותי הרווחה איננו פועל כהלכה, כזכור, שימש כשר הרווחה בפועל, אולם במקום לגונן כצפוי על מי שעבדו תחתיו ולטייח את העניין, אמר להם בלשון מאיימת ובסמכותיות: "אם אתם לא תמצאו את הדרך איך לפתור את הבעיה הזו אנחנו בכנסת יכולים להיות מאוד אכזריים - לא תעשו? אז נעשה חקיקה". והנה פלא למרות הדברים הקשים בחומרתם לא היה ציוץ ולא מחאה והננזפים רק נדו בראשם לאות הסכמה.
הייתה לו סמכות טבעית. שלא כרבים מחברי הכנסת, מעולם לא גבה לבו, הוא היה עממי בהתנהגותו, אבל לאנשים היה כבוד אליו, הוא היה אומנם איש פוליטי אבל לא עסקן. בר-פלוגתא וגם חבר. הייתה בו שלמות של ניגודים שעשתה אותו אהוב ומכובד על כולם. אם זה לא קידוש שם שמים ברבים, אינני יודע קידוש שם שמים מהו.