מלי, הילדים (איתי, מיכל, יעל ורותי),
הנכדים, בני משפחת הפלר המורחבת, ידידים ומוקירי זכרו של מאיר ז"ל.
באנו לכאן מאיר, להיפרד ממך בדרכך האחרונה.
באנו לכאן: בני משפחתך, חבריך מתקופת ילדותך ונערותך בשכונת נָווֶה שאנן, מבית הספר ומהתנועה, חבריך לנשק מהצנחנים, מפקדיך ופקודיך בפיקוד הצפון, חבריך לעבודה מן המערכת המשפטית, חבריך מפעילותך הציבורית בעיר חיפה ולמענה, ידידיך מתנועת הליכוד, ידידיך מהאגודה למלחמה בסרטן, מתנועת אומ"ץ - למען מינהל תקין וצדק חברתי ומשפטי, ועוד.
והיריעה קצרה מלהכיל את תחנות חייך ותחומי פעילותך הרבים והמגוונים, אשר דבר אחד משותף להם: מחויבותך העמוקה להגשמת הרעיון הציוני.
היכרותנו שהחלה בתנועת הנוער העובד והלומד (אתה בקן נָווה שאנן, עדת משואות, ואני בקן צפון קריית חיים) הלכה והתעצמה במהלך השנים גם לחבירה לדרך רעיונית.
הלהט הציוני שהניע אותך היה לדרך חיים בכל מעשי ידיך. ראיתי, בהערכה רבה, את הירתמותך "בכל נפשך וּבכל מאודֵךָ" לִפְעילות ציבורית בָּעיר חיפה, בנושאים מוניציפליים, במערכת החינוך, בסיוע לחולי סרטן וּבִפְעילות למען החברה הישראלית, שרצית שתהיה חברת מופת, המבוססת על צדק חברתי, כחזון אבות הציונות.
ההתנדבות הייתה לך דרך חיים, שהחלה מהתנדבותך לְשירות בצנחנים ונמשכה כל עוד עמדת על רגליך.
נפגשנו בתרגילים במפקדת פיקוד הצפון כאשר אני בתפקיד הרמטכ"ל, ואתה קצין מטה בדרגת סגן-אלוף. אתה כבר הרבה מעבר לגיל הפטור משירות מילואים, וממשיך לשרת בהתנדבות, תוך אכפתיות בלתי-נדלית לביטחון ישראל.
את הלהט הזה, את האכפתיות והמחויבות לעתיד מדינת-ישראל, הבאת גם אל פעילותך הפוליטית. תפיסתך המדינית-ביטחונית הביאה אותך להתנגד ל
הסכם אוסלו. החלטת לנהוג כנער הדוחף את אצבעו אל החור בסכר הנפרץ, ויצאת לבדך להפגין כנגד ההסכם. תמונתך, כמפגין בודד עם דגל ישראל מחוץ לאולם בו נערך הטקס במהלך חתימת ההסכם, לא תִישָכח.
פעלת לכל אורך הדרך לפי מצפנך ומצפונך, ולא לפי שבשבת הרוחות שהשתוללה בשנים הללו בשיח הציבורי, בתקשורת וּבַפּוליטיקה. מצפן ומצפון הנטועים עמוק בשורשי העם היהודי ובמורשת ישראל. שילמת על כך מחיר אישי, בַּניסיון לעשות לך דה-לגיטימציה בשל דעותיך. היום, רבים יותר מבינים את דעותיך ודרכך.
הספקת כל-כך הרבה בשישים שנות חייך. אך קשה להשתחרר מן התחושה שנפרדת מאיתנו בטרם עת.
מלי, הילדים והנכדים,
מאיר יחסר לכולנו, יחסר לכל אחד מאלה שהגיעו הנה להיפרד ממנו. יחסר לעיר חיפה, יחסר לעמותות בהן היה פעיל, יחסר לתנועת הליכוד, יחסר לצה"ל ולמדינת ישראל. אך בעיקר יחסר לך מלי, ולבני המשפחה. אנחנו, ידידיו, אתכם, כדי למלא את החסר. ואסיים בדברים שנשא מאיר במפגש מחזור תשכ"ח, שהתקיים לפני כשנתיים בקיבוץ שדה בוקר. דברים המאפיינים את דרכו ומשמשים כצוואה:
- "השנים חולפות שנה עוברת
אבל המנגינה, אבל המנגינה לעולם נשארת"
כך שוררנו וכך נשיר, אנו וּבַנינו וּבְני בנינו, ומהי אותה המנגינה, מה פשרה?
לכל אחת ואחד מעמנו תהא תשובה משלו, נוסח משלו, הנסמכים על פרקי חייו עד היום, ניסיונו האישי, מקצועו, בני משפחתו וראייתו הפוליטית. אבל אִלו נתבקשתי, ואכן ביקשוני, לנסח את המכנה המשותף עליו נוצק הבסיס לאותה מנגינה משותפת של כולנו, אומר נחרצות: בבית הספר של נעורינו וּבִתנועת הנוער של אותם ימים עוצבו התווים המרכזיים של המנגינה היפה והמיוחדת לנו - דור ילידי אמצע המאה הקודמת. נתקשה להאמין, הרי התגייסנו לצה"ל רק שני עשורים לאחר קוּם המדינה ועתה אנו רחוקים ששה עשורים מאירוע מכונן זה של עמנו בתש"ח.
הרעיון הציוני, שאין בלתו לתקומת העם היהודי בארצו, ההקרבה וההתנדבות, הנחרצות והנחישות כמשא העול ההיסטורי על שכמנו, הינָה, בעיקר, מנגינת תנועת הנוער של אז והמדריכים שלנו המאמינים בצידקת הדרך.
כאן, בַמקום המדהֲיִם הזה, בנגב הישראלי החשוף והבתולי החלטנו להיפגש כולנו למסע היסטורי מְלֵא נוסטלגיה בהיותנו כבר אמהות ואבות לִילדים בוגרים וחֶלקנו חובקים נכדים, וּכְמצוות האמור בְּפָרשת השבוע הזה "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אַרְאֶךְַ". נתפלל ונייחל, נאמין ונפעל לכך שהמנגינה לעולם תישאר.
אנחנו כאן מאיר, בני משפחתך, ידידיך מכל מעגלי החיים ומכל תחומי הפעילות הרבים שעסקת בהם, מתחייבים: שכל עוד נשמה באפנו נאמין ונפעל לכך שהמנגינה הציונית לעולם תישאר!
יהי זכרך ברוך!