ב-8 בדצמבר 1980, לפני 30 שנה, נרצח ג'ון לנון. המסווגים אותו באינציקלופדיה וויקפדיה כותבים עליו: מוזיקאי, זמר, מלחין, מפיק מוזיקלי, אמן, משורר, סופר, כותב שירים, פעיל שלום. זכה לתהילת עולם כאחד המייסדים של להקת הביטלס. יחד עם פול מקרתני יצר לנון את אחד מהרכבי הרוק המשפיעים ביותר במאה העשרים".
סרטים וספרים נעשו ונכתבו עליו, ובהקשר זה גם על רוצחו, מרק צ'פמן, חלקם בינוניים למדי. מסתבר שדווקא הסרטים הדוקומנטריים טובים יותר, שכן הם חושפים את האיש ויצירתו בדרך ישירה ואוטנטית, בניגוד לסרטים הבדיוניים ("הוליבודיים") השטחיים.
הסרט " לנון עירום" (2010) שהופק עבור בי.בי.סי מתאר בשטחיות אפיזודות בחייו. נדמה כי השחקן שממלא את דמותו נבחר רק בזכות הדמיון הפיזי לג'ון, בעיקר האף. גם הניסיון לחקות את המבטא של ג'ון לא נכון, לפי כל ההקלטות שאנו מקבלים מהראיונות בהם מופיע לנון. גם השחקנית בתפקיד יוקו אונו נבחרה כנראה בגלל הדמיון הפיזי-השיער. הסרט נכשל בהעברת הקשר ביניהם ובהצגת אישיותו של לנון, ומתרכז בתסביך נטישת האב את הבן ג'ון לנון.
לעומתו הסרט הדוקומנטרי: "ג'ון לנון: דמיין" שבויים על-ידי אנדרו סולט, שהוא גם אחד המפיקים והתסריטאים (הופץ ע"י האחים וורנר),חושף בפנינו את ג'ון לנון ויוקו אונו בתקופת חייהם בניו-יורק, לשם הגיעו לאחר שהרגישו כי באנגליה מתנכלים ליוקו וכתוצאה מכך גם יוקרתו של לנון הועמה.
גון לנון השאיר אחריו יותר מ-200 שעות של וידאו ופילם, רובו של החומר לא פורסם- חלקים ממנו הם וידאו ביתי, והסרט "דמיין" מתבסס על חומרים אלה. למרות שהסרט מתחיל בילדותו ובשנים עם הביטלס, הדגש בו הוא על השנים בהם נפרד מהביטלס והתאחד עם יוקו אונו. השיתוף עם יוקו היה יותר מאשר נישואין, שיתוף אמנותי ומסחרי - הם היו בלתי נפרדים, משולבים זה בזו כמו ישות אחת- כפי שאמנם ניתן לראות מצילום העירום שלהם שנעשה על-ידי הצלמת הידועה אני ליבוביץ והופיע על עטיפת תקליטם .
שנים אלה היו סוף המסע של הילד מליברפול, בודד וחסר מנוח, שננטש ע"י אביו, היה אמור לגדול אצל אמו, אבל גם היא נטשה אותו למען בן זוגה, וכך גדל עם דודתו אותה הוקיר והעריך. לאחר איחוד עם אמו כעבור מספר שנים ספג טרגדיה נוספת, כאשר אמו נדרסה על-ידי שוטר בחופשה. את זעקת הכאב שלו על ילדותו האבודה אפשר לשמוע בשירו "אימא" שחיבר ושר 12 שנים אח"כ.
באמצע שנות ה 50' פגש לנון את מקרטני. אחרי ששינו את של הלהקה והרכבה מדי חודש, פגשו השניים את ג'ורג' הריסון ורינגו סטאר.הם אמצו את השם ביטלס- חיפושיות, והפכן לאחת מלהקות הרוק החשובות ביותר בהיסטוריה של הרוק והפופ, ששמרה על מעמדה גם אחרי פירוק הלהקה בשנות ה-70'.
הביטלס הפכו את לנון לגיבור תרבות, כוכב שחי בבועת עושר, פרסום, הערצה- בקיצור- "ביטלמניה". חייו תוכננו על-ידי יח"צ של הלהקה, הוא לא היה רשאי להתבטא כאוות נפשו, בעיקר לא על עניינים פוליטיים. לנון רצה לברוח מכל זה. ב-1970 הוא ויוקו אונו עברו לגור בניו-יורק, עיר שאהבו במיוחד. בסרט "דמיין" הוא מספר איך נהנה לטייל עם יוקו אונו ברחובות ניו-יורק, להיכנס למסעדה, ללכת לסרט. זה החופש המגיע לכל אחד. כמה אירוני שחופש זה היה רוצחו...
הסרט מראה כיצד התייחס לנון לצעירים אובדי דרך שצבאו על פתחו (או אחוזתו) כדי להעיף מבט בג'ון האמיתי. הוא יוצא אליהם ומסביר שהוא רק אדם, כותב שירים לעצמו, על עצמו. הוא מבחין שהצעיר שמשוחח אתו נראה רע ושואל אם הוא רעב. ג'ון מזמין אותם לביתו ואוכל יחד אתם... רוחב לב ואנושיות כזו יכולים להזמין גם טרגדיה. כך הוא נענה לאחד מייק צ'פמן שביקש חתימה על תקליט והלה רצח אותו בדם קר, לאחר תכנון מדוקדק. אך דווקא פתיחותו לבודד ולנבוך המבקש את דרכו היא זו שיצרה והניעה את הגדולים שבשיריו. מי יודע אילו יצירות נוספות היה ג'ון מוריש לנו אם היה חי.
לנון מספר על הרגשתו כאשר ה-FBI עוקב אחריו ומצותת לשיחותיו בטלפון. הוא היה נאיבי מדי כאשר חשב שיוכל להציל את העולם ושר "תנו צ'אנס לשלום". הוא לא היה מודע להשפעה הרבה שלו על הנוער, שכן בקונצרטים הענקיים בהם הופיע היה קהל הבוחרים הבא של הנשיא ניקסון, הדור הצעיר בגיל 18-20 שקיבל לראשונה זכות בחירה. הממשל ראה בו סכנה להמשך השלטון ששלח את הצעירים להלחם בווייטנאם. "אם לא מוצא חן בעיניך אתה יכול ללכת מכאן", אמרו לו במשרדי ההגירה וסרבו לתת לו אשרת שהיה בארה"ב. רק ב-1975 קיבל אשרה.
בניגוד לביוגרפיה של אלברט גולדמן "החיים של ג'ון לנון" בו מתואר לנון כצורך סמים, אנרוקסי, בובה בידי יוקו אונו, הסרט "דמיין" מראה את הלבטים וההחלטות שלו. הסרט נעשה בשיתוף יוקו אונו , היא מתראיינת ומביעה את דעתה, אבל לא מצטיירת כמושכת בחוטים. כהסבר לפרידתם היא אומרת כי הם חיו משולבים אחד בתוך השני, היו ביחד 24 שעות והיה צורך בפרידה.
לנון יצא ללוס אנג'לס עם חברתו מיי פנג, נהנה שבועיים שלשה מחיי הרווקות שנפלו בחלקו, אבל רצה כל הזמן לחזור ליוקו, כפי שמעידים חבריו. הוא אומנם עבד שם עם דיוויד בואי, אלטון ג'ון, רינגו, אבל בהיותו חסר השגחה, החל להתפורר, השתכר ואיבד שליטה.
Oh, darling stand by me הביצוע הנהדר שלו לשיר "או דארלינג, סטנד ביי מי" - היה זעקה אישית ליוקו לעמוד לצידו. כאשר התאחדו שוב שר לה כמה הוא מצטער אם פגע בה. אני תמיד אהיה חייב לך. את הראית לי את משמעות החיים.( יש לזכור שיוקו הייתה מבוגרת ממנו בשבע שנים).
הפרידה ארכה 18 חודש. בזמן זה יוקו החלה לבנות מחדש את הקריירה האמנותית שלה ולא האמינה שתחזור לחיות עם ג'ון, אבל זה כנראה היה יותר חזק מהם, היא אומרת. כאשר נולד בנם שון בחר לנון להיות בבית ולגדל את בנו בעוד יוקו מתעסקת בצד המסחרי של שיריו.
לאחר כחמש שנים חזר ג'ון לנון לאולפן והמשיך לעבוד וליצור. אך נראה כי דווקא אחד השירים הטובים והידועים ביותר שלו גרמו לתגובה הרסנית שהביאה למותו. בשיר "דמיין" הוא אומר בין היתר: דמיינו לעצמכם שאין מלחמות, אין רכוש, אין חמדנות, אין רעב, כולנו שווים... מרק צ'פמן, שהיה בעבר היפי ומעריץ של לנון, עבר להיות נוצרי אדוק, וכעס כעת על הזיוף בשיר של לנון- אתה שר על שיוויון , אין צורך ברכוש - כאשר אתה עשיר , בעל אחוזות, יכטה וכו', איזה זיוף.
צ'פמן, שראה את עצמו כאלטר אגו של "התפסן" המתמרד נגד הממסד בספרו של די.ג'יי. סלינג'ר "התפסן בשדה השיפון", תכנן את הרצח מבעוד מועד, ארב לג'ון ליד ביתו וכאשר ניגש אליו בבקשת חתימה על האלבום, ירה בג'ון מספר פעמים. לאחר שנשפט ועבר בדיקות פסיכולוגיות ארוכות, ומתוך ההקלטות הארוכות בהן סיפר על עצמו והעביר לעיתונאי אמריקני, מתברר שהיה בעל אישיות פגומה, נרקיסיסט, בעל דימוי עצמי נמוך שחשב לזכות בזהות משלו ולהתפרסם על-ידי קשירת שמו לג'ון לנון- דרך הרצח.
דווקא היום, כאשר ארה"ב נמצאת במלחמה בסיטואציה דומה לזו של וייטנאם דאז - חוזרת ומהדהדת קריאתו של לנון לשלום. שיריו כחבר הביטלס וכיוצר עצמאי רלוונטיים מתמיד ומזמינים זמרים רבים בכל העולם לבצע את שיריו ולהעניק להם חיות מחדש.