אורי גוטליב נחשב לאיש מצחיק מפני שיש לו פנים אדישות יחסית. כשלאדם יש פנים אדישות, מצפים ממנו שיהיה אדיש. אם האדם מתנהג כאדיש, העולם ממשיך לסוב במסלולו הרגיל. אם האדם עם הפנים האדישות לא מתנהג כאדיש, העולם נעצר לחלקיק שנייה ונוצר עניין מסוים. סביב אורי גוטליב נוצר עניין מסוים מפני שיש לו פנים אדישות, אבל הוא אומר מילים לא אדישות. הוא משחק על הדיסוננס הזה כבר כמה שנים, זה ה"קטע" שלו (גידי גוב וכו'), ובכל פעם נוצרת דינמיקה זהה: ראשית הפתעה, אחר-כך שעשוע, ולבסוף שעמום.
לאורי גוטליב יש תוכנית חדשה, "עד כאן" (ערוץ "yes 5"), שזה כמו ה"דיילי שואו" של ג'ון סטיוארט רק בלי ג'ון סטיוארט. למרות ההילה המיתית סביבה, אני בכלל לא בטוח שה"דיילי שואו" בעצמה היא תוכנית כל-כך מצחיקה. יש נטייה להאדיר כל דבר שמדבר אנגלית ושמצליח בארה"ב, אבל בפעמים שצפיתי בתוכנית לא ממש הבנתי על מה כל המהומה. יכול להיות שהעובדה שאיני מצוי בנפתולי האקטואליה האמריקנית מונעת ממני להבין את הסאטירה השנונה; יכול גם להיות שהיא לא כל-כך מצחיקה.
בכל מקרה, בלי קשר ל"דיילי שואו" ועם קשר לענייני אקטואליה מקומיים, "עד כאן" ממש לא מצחיקה. בינתיים לפחות. מדובר בתוכנית יומית קצרה, בערך 23 דקות, שאמורה לייצר פאנצ'ים הומוריסטים אקטואליים. בכל הקשור לתרבות הפאנצ'ים, אני כבר מזמן חושב שהעסק פשט את הרגל. כל ההתחכמויות האלה שגורמות לך במקרה הטוב להזיז את הלחי הימנית ולהנהן בסגנון "ואללה, הבנתי את הקטע", הפכו מזמן למפעל תסריטאי כושל, שעובד על מוד אוטומט.
הכישלון של מפעל הפאנצ'ים טמון בעובדה שהכותבים אינם חתרניים מספיק, שלא לומר לא חתרניים בכלל. ניכר שהם חלק מהממסד, וככאלה הם עסוקים ביצירת דאחקות. תמיד יככבו בתוכניות האלה בדיחות על השיער של אהוד אולמרט ועל השם של מחמוד אחמדינג'אד. תמיד יהיו אלה בדיחות שנשענות על חידוד לשון או לחילופין נונסנס חסר ערך. תוכניות הסאטירה בישראל בשנים האחרונות אינן תוכניות סאטירה אלא אוסף מערכונים סטייל בדיחמין לשבת.
הראייה לכך שלא מדובר בסאטירה אלא בדאחקה, היא העובדה שאף אחד לא עושה עניין מהתוכניות האלה. הפעם האחרונה שנוצר עניין מסוים סביב תוכנית סאטירה היתה כשרוחמה אברהם נעלבה מזה ששי ודרור רצו לדחוף לה חציל לתחת או משהו כזה. כמובן שגם אז לא היה מדובר בחתרנות אלא בדאחקה, אבל היה בדאחקה הזאת משהו שהוא מעבר לדאחקה רגילה - כנראה השילוב שבין העצמים חציל, תחת ורוחמה אברהם.
ההבדל בין דאחקה וסאטירה הוא ההבדל בין לחשוב לעומק ובין לחשוב לרוחב. יוצרי תוכניות ההומור בישראל חושבים לרוחב, כשהמטרה הבסיסית שלהם היא להצחיק את החבר'ה. אין להם תפיסת עולם משמעותית, בוודאי לא חתרנית, אלא רק תגובות קטנות על אירועי היום. הם מאוהבים בטוויסט הזה שיש להם בראיית העולם - החבר'ה בבית ספר תמיד אמרו להם שיש להם את זה - אבל לא מפתחים אותו אף פעם לכדי אידיאולוגיה קוהרנטית שממנה יכולה להגיח סאטירה אמיתית.
כך יוצא שישראל היא גן עדן לאנשים חזקים, מושחתים ואלימים. לא רק משום שרשויות האכיפה חלשות ומערכת הענישה רופסת, אלא גם מפני שרשויות הסאטירה עסוקות כל היום בצחוקים של תלמיד בכיתה ו'. עבור אנשים שפועלים במחשכים, אין כמו הסחת דעת בצורת דאחקה כדי שיוכלו להמשיך בפועלם האפל. מבחינתם, הדבר הכי טוב זה שאורי גוטליב ימשיך לספר בדיחות קרש על אחמדינג'אד, האנשים בבית יהנהנו כמו היו כרובים סגולים והם ימשיכו במלאכת הרמאות. מלאכת החיים.