אין טעם להמשיך להתכחש לאמת. אנחנו מותקפים, הפלישה בעיצומה. מה שכונה בחביבות "גל סרטי עירק" גאה לכדי צונאמי של ממש. למרות שהקהל האמריקני הצביע בקופות נגד אקטואליה ובעד אסקפיזם, גם השנה החדשה נושאת את הנגיף. שהרי אם המילה "עירק" הצליחה להתגנב אל דרמה קטנה ואנושית בהגדרתה כמו "גרייס איננה", אל תתפלאו אם הסרט הבא של הארי פוטר יתרחש בבית הספר לקוסמים של בגדד.
האקספוזיציה מציגה בפנינו את סטנלי פיליפס (ג'ון קיוזאק), עובד חרוץ ברשת מוצרים לבית, אב מרוחק אך מסור לשתי בנות ובעלה של חיילת בצבא ארה"ב. הוא מבקר בקבוצת תמיכה לנשות צבא, בה הוא כמובן הגבר היחיד, אך נראה שלם עם חייו המדכאים. בוקר אחד מתדפקים על דלתו שני לובשי מדים מכופתרים ומספרים לו את שהוכרז בכותרת: גרייס, אשתו, איננה עוד.
סטנלי מחליט להתמוטט עד שיחזרו היידי (שילן או'קיף) ודון (גרייסי בדנרצ'יק) מבית-הספר ולא מסוגל לבשר לילדות את הנורא מכל. במקום זאת, הוא מחליט לצאת עימן למסע אל עבר פארק שעשועים, אשר יעניק להן יום אחד של כיף לפני ימים רבים של כאב. זהו מסע שהוא סמלי כשם שהוא דביק.
כנראה שסרט על אזרח אמריקני המתבשר שאשתו החיילת נפלה בעירק, נשמע רלוונטי יותר מאשר סיפור על אדם כלשהו שזוגתו נפטרה בדרך כלשהי. למעשה, הסיפור אוניברסלי. מעשה בגבר שחסה בצילה של אשתו, שאינו יודע כיצד לתקשר עם בנותיו וכעת המציאות כפתה עליו להתמודד עם הפרידה מאהובתו והטיפול בבנות לגמרי לבדו. הכל בעת ובעונה אחת, מפגש פסגה של רגשות מורכבים וכל מה שדרמה ראויה מייחלת לו. אולם, היוצר ג'יימס סי סטראוז בחר לנצל באופן מחפיר למדי את המשאבים שעמדו לרשותו. את תסריט הבכורה שלו, "ג'ים הבודד", ביים סטיב בושמי וגם במקרה של "גרייס איננה", תסריט פרי עטו אמור היה להיות מבוים בידי קולנוען אחר. אך רוב ריינר פרש מההפקה וסטראוז לקח פיקוד. סרטו הראשון כבמאי משייט בנתיבי המיינסטרים של ארה"ב, על נהג אוטומטי.
המימד הרגשי מאולץ וטרחני, מאותת לקהל מתי למחות דמעה סימבולית בחן של מנחית מטוסים. הפן הפוליטי מטופל כלאחר יד. הגיבור נאחז בקש כאשר הוא מנסה להצדיק את המלחמה בפני בנותיו, לפני שאותו קש שובר גם את גבו שלו. ברגעים האלה צריך היה הבמאי לעשות מה שהנשיא בארצו של הדוד סם עושה בכל יום, ולשאול: "מדוע הכנסתי את עצמי לבוץ הפוליטי הזה?".
את מוטיב המסע הגשמי שהוא בעצם מסע רוחני בו נמצאות הדמויות, בחר הבמאי להעביר בדרך המילולית ביותר - נסיעה. ישנה סצינה או שתיים של משחקי נסיעה מבדרים למחצה, אבל באופן אירוני הסרט פשוט לא מתקדם לשום מקום. בשלב מסויים כבר אי אפשר לראות יותר את הפגוש האחורי של הרכב המשפחתי, גם אם אתם לא חוטפים בחילה מנסיעות בדרך-כלל.
"גרייס איננה" חזר עם פרסים מפסטיבל סאנדנס שעבר. הפסקול המינורי עד לא מורגש של קלינט איסטווד, הוא ולא אחר, מועמד לגלובוס הזהב (המושבת) של 2008.
ג'ון קיוזאק, המסתתר מאחורי משקפיים גדולים, זכה לתשבחות על משחקו. אני דווקא התלהבתי מהופעת הבכורה הקולנועית של או'קיף הצעירה, שחקנית בחסד שאתפלא אם לא תמשיך להיראות על המסכים. אך למרות השיווק של הסרט כדרמה עצמאית מרגשת, הקהל בחר שלא לקנות. ואם אפילו גיבור הסרט מעדיף להתמודד עם המציאות בדיוק באותה דרך שבה עושים זאת צופי הקולנוע האמריקניים - בריחה אל אושר רגעי - אין זה פלא.