הימורי אוסקרים בצד, "כפרה" הוא לא רק מלודרמה מוצלחת במיוחד, סוחפת ומרגשת, אלא גם סרט חכם ושנון שמצליח להתמודד באופן מרשים עם האתגר המסובך של עיבוד רומן לסרט. הוא עושה זאת תוך שמירה על נאמנות לספרו רב המכר ועתיר השבחים של איאן מקיואן, כולל הצגה קפדנית של חלק מהדיאלוגים הספרותיים, אך אינו מהסס גם לבצע את את השינויים ההכרחיים בדרך אל המסך.
הסרט, כמו הספר, מורכב משלושה חלקים המתפרשים על-פני יותר מ-60 שנה. החלק הראשון מתרחש ב-1935 ומתאר יום קיץ ארוך, דחוס וגורלי בביתה של משפחה בריטית אריסטוקרטית.
שתי האחיות לבית טליס, בריוני (סירשה רונאן) וססיליה (קיירה נייטלי), מתעמתות עם גילויים ראשונים של תשוקה מינית, מתוקה כמו השוקולד שמהווה כאן אובייקט סמלי לפיתוי, אבל גם אפלה ומאיימת. אצל שתיהן מכוונים פעמי הלב והגוף אל רובי (ג'יימס מקאבוי), בנה השרירי של מנהלת המשק שלימודיו הגבוהים ממומנים על-ידי אביהן. אך בעוד שססיליה הבוגרת מסוגלת לממש את תשוקתה, בריוני הילדה, המשותקת מהגילויים החדשים, מתפתה לנסות ולהשליט סדר בכאוס הלא מוכר וחוטאת באופן חסר תקנה כלפי אחותה ואהובה הטרי.
החלק השני מתרחש ב-1940, בלונדון של ימי הבליץ, שם ססיליה ובריוני הן אחיות המטפלות בחיילים שמגיעים מצרפת הכבושה. בעקבות האירועים שהתרחשו לפני חמש שנים, שתי האחיות אינן מדברות זו עם זו, אך בריוני מנסה לכפר על העוול שעוללה אז.
במקביל, רובי הלום הקרב משוטט בין מאות חיילים בריטים פצועים, שיכורים וחסרי תקווה המצפים לפינוי שמבושש להגיע על חופי דנקירק בצרפת. השיא ברצף הסצינות הפציפיסטיות שנכללות בחלק הזה של הסרט הוא וואן שוט מרהיב ומדכא שנמשך ארבע דקות, וחושף בווירטואוזיות את עבודת הצילום המיומנת של שיימוס מקגארווי, שמלווה באופן מעודן יותר את כל הסרט.
אבל המלודרמה היא רק רובד אחד של "כפרה". אומנם הסרט נוטה לדרמטיות פשטנית יותר מהספר, תוך שימוש מוגזם לעיתים בפס קול המתכתב עם העלילה, אך הישגם הגדול של הבמאי ג'ו רייט והתסריטאי כריסטופר המפטון הוא בביטוי מוצלח של הרעיונות המורכבים שטמונים במקור הספרותי.
אחד הנושאים המרכזיים בספר "כפרה" הוא מלאכת הכתיבה כסמל לפעולה של יצירת אמנות. הוא חושף את הצרכים היסודיים שמניעים את הכותב והקורא: התשוקה של הסופר להתבטא, לשנות, ובעיקר לתקן ולפצות, לעומת הציפייה של הקורא להיסחף, להיבהל ולהזדכך. כשם שהספר הוא בו-זמנית רומן רגשי סוחף וגם דיון אנליטי שחוקר את הגבולות והמגבלות של הסיפור, כך גם הסרט מצליח לרגש ולרתק, ובמקביל גם להציב סימני שאלה על היחסים בין היצירה לצופה.
אחד האמצעים הקולנועיים שרייט משתמש בהם כדי לעורר את הבחינה המתמדת של העלילה הדרמטית הוא ביצירת מעין רשומון של האירועים, כפי שהם משתקפים מנקודות המבט של שלושת הגיבורים. רייט לא מפחד לבלבל את הצופה כדי למנוע ממנו שקיעה פסיבית בתוך הרגש שמציף את הסיפור. כך, בלי כל הסבר, אנחנו רואים פעמיים את הסצינות הרומנטיות בין ססיליה לרובי: פעם אחת מנקודת המבט הילדותית והמבוהלת של בריוני, ובפעם השנייה מנקודת מבטם הנבוכה והמתרגשת של זוג הנאהבים.
הדיון הזה במלאכת הסיפור מוביל אל החלק השלישי של הסרט. לו היתה זו טרגדיה כהלכתה, הקהל היה אמור בשלב הזה לזכות בקתרזיס המיוחל, אבל "כפרה" מבקש להתעמת בדיוק עם התשוקה היסודית שמניעה אותנו לספר או לשמוע סיפור. מבלי להסגיר פרטים שיפגמו בצפייה, בסיום אנו חוזים בבריוני הקשישה, בגילומה המרשים של ונסה רדגרייב, כסופרת בסוף דרכה שמעמתת את הצופה באופן המפורש ביותר עם שני רצונות סותרים - להבטיח סוף טוב וגם לחשוף את האמת.
"כפרה" הוא חגיגה לקולנוע הבריטי, שמציגה את הכישרונות הצעירים והמשובחים ביותר שפועלים בו כיום. רייט, שכבר זכה בגלובוס הזהב, מתעלה בסרטו השני על סרט הבכורה המרשים שלו "גאווה ודעה קדומה". נייטלי כיכבה גם בעיבוד לספרה של ג'יין אוסטין, וכאן היא מפגינה שוב, ובאופן מוצלח יותר, שילוב מנצח של יופי מסחרר, משחק אינטיליגנטי ורגישות כובשת.
מקאבוי הציני והתקיף הוא הפרטנר המושלם עבורה, גם רונאן משובחת, אך פחות ממנה רומולה גריי שמגלמת את בריוני בחלק השני של הסרט. "כפרה", אם זה לא היה ברור עד עכשיו, הוא מלודרמה חכמה וכובשת באופן שלא נראה זמן רב.