בכל הנוגע להצלחה ולאהדה, אין מה לאחל לארצי בהגיעו לגיל 60. הוא השיג את כל מה שמוסיקאי יכול לחלום עליו, וכמו שזה נראה עכשיו הוא לא עומד לרדת בקרוב מהאולימפוס שלו. אבל מה בנוגע לעניין האמנותי? מהבחינה הזאת דווקא יש מה לאחל לארצי. העשור האחרון הוא העשור הכי פחות מעניין בקריירה שלו.
העשור הראשון, מתחילת הדרך ועד סוף שנות ה-70, היה מרתק. ארצי חיפש את עצמו ולא מצא, והמשיך לחפש ולא מצא, ונכשל מסחרית והמשיך לחפש ולא מצא, וכמעט ויתר ובסופו של דבר הבקיע את הדרך ב-1978 אל אותה מרפסת מפורסמת שגרמה לו להפסיק ללכת לאיבוד.
העשור השני הניב את אלבומיו הגדולים - מ"דרכים" הנפלא ועד "חום יולי אוגוסט" - וארצי נהפך בו לאחד הזמרים האהובים והמצליחים בישראל, גם אם עדיין לא לקיסר של קיסריה. זה קרה בעשור השלישי, שבו ארצי הגדיר מחדש את היקף ההצלחה של זמר ישראלי ואת עוצמת האהבה (ואולי גם את עוצמת השנאה) שישראלים חשים כלפי אמן מקומי.
בניגוד לשלושת העשורים הראשונים, שהיו דינמיים מאוד (או מצד ארצי, או מצד היחס הציבורי כלפיו, או מצד שניהם), העשור האחרון היה עשור של שגרה. ארצי הוציא שני אלבומי אולפן בינוניים ("צימאון" ב-2002" ו"שפויים" ב-2007); הביקורות כיסחו או במקרה הטוב נותרו אדישות; עם ישראל נהר בהמוניו אל חנויות התקליטים ואל ההופעות; נכתבו כמה להיטים שנכנסו לתוך הפסקול הישראלי, אם כי פחות מכפי שאפשר היה לצפות מעשור יצירה שלם של ארצי. שגרה. שגרה של הצלחה מטורפת, אבל שגרה.
ייתכן שמוגזם לצפות מכוכב-על בן 60 לחפש ולהתחדש, אבל במקרה של ארצי לא בטוח שזה מופרך. נותר בו גרעין כלשהו של חוסר שקט טוב. בניגוד לכוכבי-על אחרים בני גילו, נדמה שהליבידו המתפרץ שלו לא נחלש, ולפחות מבחינה טקסטואלית השתמרה בשירים שלו איזו אנרגיה לא מרוסנת וחסרת עכבות. מחוץ לשירים ארצי הוא אולי אמן שבע, אבל בתוכם הוא אדם רעב. לאהבה, למין, לנסיעה מהירה עם חלונות פתוחים.
הדיבור חסר העכבות של ארצי בתוך השירים שלו, על כל הטוב וכל הרע שבו, על כל הכנות וכל העילגות והפטפטנות, מציב דרישה ברורה מהמוזיקה שלו: הוא מבקש ממנה לאזן אותו, להקנות לו מידה של עידון, להכניס אותו לתוך מסגרת שתעניק לו היגיון בלי לסרס את האופי המשוחרר שלו. וכאן ארצי נכשל שוב ושוב באלבומים האחרונים שלו.
הלחנים שלו, למשל. כשיצא "שפויים" התרשמתי לטובה מכמה מהלחנים באלבום, אבל בהאזנה חוזרת השבוע התברר שהדבר שהרשים אותי הוא עצם העובדה שלכמה מהשירים היו בכלל לחנים מוצקים. ארצי יכול להיות מלחין בחסד; בארכיון שלו יש לא מעט עדויות לכך. אבל ארצי של השנים האחרונות לא מתאמץ לכתוב מנגינות יפות, או שהוא מתאמץ וזה לא מצליח. כך או כך, לא נראה שהשותפים הרבים שלו לעבודת האולפן (צבא קטן של מעבדים, מפיקים ונגנים, שנשאר די קבוע לאורך השנים) מסוגלים לומר לו משהו כמו "שלמה, צריך לשייף קצת את המנגינה הזאת", או: "צריך לשנות את הפתיחה של השיר הזה, היא מזכירה מדי את ‘Always the sun' של הסטרנגלרס" (כך קורה בשיר "לעולמים" מתוך "שפויים", וזה רגע מביך ומרתיע שמעיד על עיוורון במקרה הטוב ויהירות במקרה הרע).
אז דבר אחד שאפשר לאחל לארצי, ולקהל שלו, הוא שהלחנים ישתפרו. לא יזיק גם לחשוב מחדש על סעיף ההפקה. בשירי העשור האחרון של ארצי יש שילוב בעייתי בין הרבה מדי (עומס יתר של כלים, תחושה של סירבול וכובד) למעט מדי (צליל שטוח ומיושן ונגינה חסרת ייחוד). מלות המפתח צריכות להיות "לאוורר", "לדייק", "לצמצם" וגם "להעמיק". הוראות ההפעלה נמצאות בספר של אותו חכם סיני שדיבר אל ארצי בגיל 20. אולי כדאי לו לחזור ולקרוא בו ממרומי גילו המאוחר.