דניאל פאר: "מגישים צעירים הם לא סמכותיים"

פאר נפרד כשהוא מותיר אחריו מורשת מכובדת, רובה ככולה טמונה בארכיון שבפאתי שכונת רוממה בירושלים, בבניין ממנו הוא מתקשה להיפרד. מקום אשר מהווה עבורו בית. בית אותו פקד יום ביומו משך חמישה עשורים, על-אף שבבית זה מעולם לא זכה לחדר משלו. אף לא למשרד. "רשות השידור הוא ביתי, ולא היה בלתו", הוא אומר. "אני בתוך השנה ה-48 לעבודה רצופה. בטלוויזיה, הנטייה היא לבחור פנים צעירות. גם בחדשות. בכל זאת, אנחנו מדיום חזותי... אני לא כל-כך שותף לעמדה הזו, כי אני סבור ששיער שיבה בחדשות מוסיף. גם לנשים, אבל אין לנו נשים עם שיער שיבה. הגיל המבוגר בחדשות הוא לא מינוס, הוא פלוס. פלוס לא במובן החזותי, אלא כי האיש הזה ותיק, אנחנו מכירים אותו, הוא עשרות שנים עובד, יש לו ניסיון, יש לו הבנה, ואם הוא אומר משהו אנחנו מאמינים לו. מכאן נובעת הסמכותיות, שלפי דעתי המילה הזו, הערך הזה, אינו קיים במידה המספקת אצל מגישים צעירים. הם נחמדים, הם נעימים, הם קופצניים, הם 'אין', אבל הם לא סמכותיים. יש מגישים צעירים שאתה מרוצה מהנוכחות שלהם על המסך? "בוודאי שיש הרבה אנשים שעושים עבודה נפלאה. אני לא רוצה למנות שמות ספציפיים, אבל בטח. גם אצלנו, בלי ספק". בצד קורטוב של נוסטלגיה, בנפשו של פאר התעוררה זה מכבר דאגה. פאר: "זה מתחיל ממצוקה כלכלית, וזה משליך על החיים בכלל פה. אין מספיק תקציב לעברית נכונה וזה ממשיך בביטול הדרכה וצמצום כוח אדם ואמצעים שאינם עומדים ברשותנו במידה הנכונה, וכל זה יוצר תסכול בקרב מי שיודע מה הוא יכול לעשות ורוצה לעשות לבין מה שהוא עושה. כשאני עורך את החדשות בשבת, רק צוות אחד עומד לרשותנו בתל אביב, וצוות חירום אחד בצפון, שעובד בעיקר בשביל החדשות בערבית. וזהו. אם יש לי עוד בעיות באיזה שהוא מקום, צריך הסכמות והיתרים, זה קשה מאוד". מרגישים כבר את הרפורמה ברשות השידור? "לא. עוד לא הסכמנו אליה. יש דיבורים רבים עם אנשים רבים - לא כמוני, כי אני פורש. מדובר בפיטורים של 700 אנשים ברשות השידור. יש כאלה שמחכים לפיטורים כי הם כרוכים קרוב לוודאי בפיצויים גדולים, כי אחרת לא יסכימו, ויש שחוששים מהם - צעירים, בני 50. מה יעשו אלה? זו בעיה, בהחלט בעיה".

פאר החל את דרכו ברדיו קול ישראל, "בגיל 19 ועשרה חודשים". בשנת 1966, למשך שנה, שהה בלונדון, במחלקה העברית של רדיו ה-BBC. פאר: "גם אז ישראל תמיד הייתה 'טוענת', לעומת הערבים ש'אומרים'. אחרי מלחמת ששת הימים סגרו את המחלקה. היינו חבורה מצוינת. יעקב אחימאיר, יאיר אלוני, ניסים קיוויתי". ב-1971 עבר לטלוויזיה, לערוץ הראשון. גם השפה הלכה והידרדרה. "בהחלט. עברית בשידור זה נושא שאני כואב אותו כיוון שהתחלתי בתשע השנים הראשונות ברדיו, והרדיו בשנות ה-60 הקפיד מאוד על עברית כהלכה. היו כללים להגייה עברית נכונה. זה התחיל להיסדק, כאשר התחילו לתת תוכניות לאנשים שלא הקפידו על עברית מדויקת. "היו שנים שבהן הייתי ראש דסק הדרכה. היו שולחים אלי קריינים חדשים. הרבה מאוד שנים אני מדריך בהתנדבות. מציע תיקונים. הטענה שלי היא שבאיזה שהוא מקום, קהל צריך להיות חשוף לרמה אחרת של עברית, וזה אחד התפקידים של השידור הציבורי, ברדיו ובטלוויזיה. אחד התפקידים של רשות השידור הוא להציב סטנדרט מסוים, בתקווה שמי שייחשף אליו לאורך שנים, לא יהיה זר לו אם פתאום ייפלט לשדר מהפה מילה מסוימת שלא יכיר. ברדיו קול ישראל משתדלים להוות דוגמה. בטלוויזיה לא". יש דברים שהיית רוצה לעשות ולא הספקת? "זה כמו ששואלים שחקן - 'מה עוד אתה רוצה לשחק שלא נתנו לך'. אני הצטערתי שנלקח ממני 'מבט'. גם את 'כלבוטק' אהבתי, הייתי ממייסדי התוכנית, אהבתי אותה אהבת נפש, עזבתי כשיצאתי לקנדה, ולא חזרתי כי זה התקדם - אלישע שפיגלמן הגיש. הלכתי הלאה. "הצטערתי עד מאוד שהתוכנית 'על גלגלים' שהגשתי שבע שנים הופסקה. כשהגיע ערוץ 2 עשינו כל מיני בדיקות של רייטינג, ומנהל מחלקת תעודה כינס אותנו ואמר לנו, אנשי 'על גלגלים', 'חברים, אתם הפכתם לתוכנית נישה. הרייטינג שלהם הוא 37 אחוז. אי-אפשר להמשיך בזה'. "שוב, המדידה נעשתה בשיטה הפרימיטיבית של אז, אבל היום - מי מקבל רייטינג כזה?". עתה, כשהוא פורש, פאר יקדיש יותר זמן לנכדים, ייסע יותר לחו"ל ויצלם. ולא. לא לשם קריירה דוקומנטרית. "אני אוהב את המצלמה מהצד הקדמי שלה. כך גם את המיקרופון". תגיד, אתה באמת פורש? "כבר יש לשמחתי גישושים מצד תחנת רדיו כלשהי, מצד מפרסם כלשהו. ייתכן שגם פה יהיה משהו. הצעתי משהו לרשות השידור, וכרגע, כמובן, המצב קשה מאוד, כפי שידוע, אבל בעתיד אולי יסכימו גם להצעה שלי ואז אחזור הנה ל'פינונת'. אני פתוח להצעות".