סיפור על חברות וחושך

את דן מרגלית אני פוגשת כמעט מדי שבוע באולפני ערוץ 10, בתוכנית "מועצת החכמים". לפני כחודש קרס תוך כדי אימון בחדר כושר, איבד את ההכרה וחדל לנשום. "לשבריר רגע הרגשתי עונג גדול, מין תחושה נעימה בכל הגוף, עד שנפלתי", סיפר מרגלית (71) ביום שישי בפרלמנט המקדים ל"מועצת החכמים". הוא הונשם והובהל לבית החולים שם הותקן לו קוצב לב. אל האולפן הגיע יום לאחר ששוחרר מבית החולים, כי יותר משמרגלית חולה לב, הוא חולה אקטואליה. גם את הראיון הזה, למרות סקרנותי, לא ביקשתי כדי לשמוע עוד על תחושת רגע המוות או חוויית העולם הבא, אלא כדי לדבר על התפכחות שכל כולה בהוויות העולם הזה. "התפכחות", הוא שם ספרו החדש של דן מרגלית, שמוקדש באופן מפתיע "ליהונתן נתנאל שנהרג ב'עופרת יצוקה' ולא זכיתי להכירו, ולאהרן ברק, ייבדל לחיים ארוכים, שזכיתי להוקירו". "יהונתן נתנאל ואהרן ברק לא מכירים אחד את השני והם לא בהכרח משתלבים", מנסה מרגלית להסביר, "אבל אלו בדיוק שני המרכיבים שהניעו אותי לכתוב את הספר - הביטחון הלאומי וטוהר הכפיים. ברק מסמל עבורי את המלחמה בשחיתות ואת שלטון החוק. ויהונתן נתנאל זה מאוד ברור, זה כתוב בגוף הספר". במהלך 'עופרת יצוקה' שהה מרגלית בכפר עזה. "בתחנת הדלק לפני כפר עזה ראיתי שתי חיילות מבכות מישהו בשם יהונתן נתנאל ומרבות לדבר בשבחו", כותב מרגלית. "עמדו במזנון ההומה וגעו בבכי ודיברו ללא הרף על הקצין חובש הכיפה הסרוגה. כעבור יומיים חשתי מין דחף לנחם דווקא את בני משפחתו בירושלים, והשיחה עם הוריו וחבריו של יהונתן נצורה בליבי כחילופי דברים ששוב אינם יכולים להישמע במגזר אחר של החברה הישראלית, ואשר על כן הוא מי שהספר מוקדש לזכרו". אחרי יובל שנים של צפייה עיתונאית על החברה הישראלית, מרגלית מתבונן במבט חדש. אין כמעט סוגיה ציבורית שלא מנותחת ב"התפכחות", ממשפט קסטנר ועד פרשיית קצב, מהצעתו המהפכנית של מרגלית לערוך מסע גיור המוני ועד תיאור תקיפתה של בתו, שירה, בידי שליחיו של דודו טופז. אבל בצירו המרכזי של הספר מככב המשבר. השבר ברמה האישית והשבר ברמה הלאומית שזורים זה בזה, לעיתים עד כדי בלבול. ככה זה כשראש הממשלה - החבר הכי טוב שלך - מנהל מלחמה כושלת. "לא היה אדם שהכיר את חיי טוב ממנו. הוא היה כותל המזרח, איש העצה הטובה", כך מגדיר מרגלית את טיב קשריו עם אולמרט. בימים הראשונים של מלחמת לבנון השנייה שוחח מרגלית מדי לילה עם ראש הממשלה. "באותם לילות היו מתבדחים בכניסתי לאולפן החדשות של ערוץ 10 כי הנה מגיע סגן ראש הממשלה", כותב מרגלית. עיתונאי שהוא סגן ראש הממשלה? די מדאיג מנקודת מבט עיתונאית. "ממש לא הייתי סגן ראש ממשלה. לא הייתי בעמדה ממשלתית ומעולם גם לא רציתי בעמדה כזו. בערוץ 10 התייחסו אליי כך בגלל שידעו על חברותי עם אולמרט. דיברנו פעם, אולמרט ואני, על הקשרים המקצועיים שלנו. הזכרתי לו שרק פעם אחת נתן לי סקופ שהדהד בכל המדינה. זה היה ב-1971 כשהיה עוזר פרלמנטרי של שמואל תמיר. אף פעם לא כיסיתי את התחומים שבהם עסק כראש עיריית ירושלים או כשר התמ"ת. נכון שמדי פעם כתבתי עליו, אבל אף פעם לא היה מצב שהיה לי אינטרס לדיווח על פעילותו הציבורית. מעולם לא הייתי צריך לקבל ממנו ידיעות ומעולם גם לא ביקשתי. גם בתקופה שהיה ראש ממשלה לא הייתה ידיעה אחת שנתן לי. נכון שהיה לי קשר מאוד חם אליו. הרבה אנשים רצו להשתמש בקשר הזה ולהביא את דעתם אליו באמצעותי".