מתוך ארבעים שנות עבודתי במערכת החינוך התחנה החינוכית המשמעותית ביותר בחיי הייתה, כאשר רעייתי ואני נענינו לבקשתו של לובה אליאב, ועבדנו במחיצתו שלוש שנים בקהילה החינוכית בניצנה.
ב-1986, בגיל 65, גיל הפרישה לפנסיה, מחליט לובה אליאב להשקיע את מירב מרצו בהקמת הקהילה החינוכית בניצנה שעל גבול מצרים. הוא הקים במקום קהילה מיוחדת במינה בארץ. שילוב של כפר נוער, בית ספר שדה, אולפן לעולים חדשים יוצאי חבר העמים ואתיופיה. המחזורים הראשונים של תוכנית נעל"ה 16 מצאו במקום הזה בית חם. לובה הצליח לרתום את התנועה הקיבוצית. כל שנה מגיעים עשרות בוגרי י"ב, שתורמים שנת שירות אחת בניצנה בעבודה חינוכית עם נוער ישראלי טרם גיוסם לצה"ל. תחום החינוך שולב בתוכנית אקולוגית ומחזור חומרים עם תוכנית לחקר הדיונות בחלוצה, גידולים חקלאיים בהשקאה במים מלוחים והקמת מתקן התפלה חדשני, פרויקט שעבורו זה מנוף משמעותי להפרחת הנגב. גם חקר העבר חשוב לו, והמחקר הארכיאולוגי בתל ניצנה קיבל דחיפה משמעותית בזכותו של לובה.
ליוזמות האלו נרתמו בצנעה רבה מאחורי הקלעים, מי שהיו עובדים בכירים בסוכנות היהודית - הסופר אלי עמיר ואורי גורדון ז"ל, שיש להם זכויות רבות בכך שהיצירה החינוכית הנפלאה קרמה עור וגידים בניצנה. וזאת בצד גלריה מרשימה של אנשי צוות, שבמרוצת השנים נשאו עם לובה בעול ניהול הכפר, ביניהם הגיאוגרף ד"ר זאב זיוון ונפתלי רז, עורך האתר "על צד שמאל".
מצאתי לנכון לציין דברים אלו ביום הולדתו השמונים ושמונה, שידידיו ציינו אותו באירוע מרשים באור עקיבא, אליה הגיע לפני למעלה משלושים שנה כמורה מתנדב להוראת עברית לעולים חדשים. היכן אפשר למצוא היום חבר בכנסת ישראל המשלב עבודה פרלמנטארית ענפה עם עבודת התנדבות בהוראה באור עקיבא, בקריית שמונה, במכללת תל-חי, בשדרות ועבודה כסניטר בבית חולים.
לובה אליאב הוא שילוב נדיר של איש העשייה ואיש ההגות. רשימה זו מטבעה תחומה ב-ד' אמות של מסגרת, ולכן אינה מתיימרת להקיף את כל סיפור חייו של לובה מיום עלייתו מרוסיה, בהיותו בן שלוש ב-1924. אתייחס בנגיעות קצרות עד למאוד רק ל-4 ספרים מתוך 16 ספרים שפרסם. כל ספר חובק בחובו צומת חיים משמעותי בחייו, המשלב עשייה רבת פעלים בצד ממד ספרותי והגותי מרשים, שהשאיר את חותמו על החברה בישראל.
על פעילותו כמפקד ספינת המעפילים "חיים ארלוזורוב", ספינה שביצעה את המסע הארוך ביותר מכל ספינות המעפילים מסקנדינביה לישראל, זכינו לספר "הספינה אולואה סיפורו של ארטור". שמתי לב, שרעייתו טניה, ניצולת שואה, אותה הכיר בספינה זו, קוראת ללובה עד היום בשם ארטור. שמו המחתרתי מאותם ימים רחוקים, ימי פיקוד על ספינות מעפילים בעלייה הבלתי ליגאלית לישראל.
פעילותו בין יהודי בריה"מ כמזכיר בשגרירות ישראל במוסקבה וכראש צוות ארגון העלייה "נתיב" קיבל את ביטויו בספר "בין הפטיש והמגל", אותו נאלץ לפרסם תחת שם בדוי "בן עמי". (בזכותו של לובה רעייתי ואני יצאנו לשש שנות הוראה בבתי ספר ישראלים ואולפנים לעברית בסאנט פטרבורג, בסמארה ובמינסק.)
שנים רבות עבד לובה לצד לוי אשכול, ועמד בראש צוות התכנון וההפעלה של חבלי ארץ שוממים והפרחתם - לכיש והעיר ערד. כאיש חסותו של לוי אשכול ואחר כך בכוחות עצמו נבחר לתפקיד של מזכ"ל מפלגת העבודה. אולם אז, בשיא תחושת האופוריה שלאחר מלחמת ששת הימים, הוא מפרסם את הספר "ארץ הצבי, הערכת מצב אפשרויות פתוחות לישראל" (1972), בו הוא מזהיר מפני המשך הכיבוש של העם הפלשתיני. לובה אינו מסתפק באמירת לא לכיבוש, אלא מציע בספר דרך אחרת לעתיד של שיתוף פעולה בין העמים.
איש "ארץ הצבי" יוצא חוצץ נגד מסמך גלילי, שפתח בעצם את השטחים בפני בניית ההתנחלויות. 80 חברי מרכז המפלגה הצביעו בעד מסמך גלילי ורק לובה התנגד. כך מוצא את עצמו מחוץ לשורות המפלגה למורת רוחם של רבים, שציפו כי הוא יהיה היורש של
גולדה מאיר בהנהגת המדינה. שנים מספר הוא נמצא במדבר הפוליטי. באיחור רב מפלגת העבודה מתקנת את טעותה ומקבלת אותו בחזרה לשורותיה. אך עד היום היא אינה מצליחה לתקן את העיוות במתן ההכשר באותם ימים להקמת ההתנחלויות. עד היום העם בישראל משלם מחיר יקר על כך, שמנהיגיו לא שעו לדברי התוכחה של איש "ארץ הצבי" והתפתו ללכת אחרי האופוריה והיוהרה, כשרוח תנועת "ארץ ישראל השלמה" נתנה להם רוח גבית. רוח עוועים שהעלתה את חיינו על שרטון.
לסיום, אני רוצה להקדיש מספר שורות לספר "תאומי צביה" שיצא לאור ב-2005. בספר ניתן למצוא פרק מרתק על חזונו קונפדרציית "איס - פאל - אור" (או "אורדון").
החזון שורטט לראשונה בסמינר באוניברסיטת הרווארד בשם "האופציות הפתוחות בפני ישראל". בסמינר השתתפו אנשי ממשל בכירים מישראל, מירדן ומארה"ב, ואינטלקטואלים פלשתינים.
"איס - אל - אור" היא ישראל, ירדן ופלשתין. לובה מקווה שיכולו לפעול כ"שוק משותף" לטובת כלל תושבי האזור. הוא מציע הקמת מפעל מים בצפון, שיביא לחלוקה רציונאלית של מי הירדן והירמוך תוך רתימתה של לבנון בכל הקשור לליטני כדי להפוך את הכינרת למאגר, שישקה מאות אלפי דונם נוספים בבקעת הירדן משתי עבריה וברצועת עזה שתהיה חלק מהמדינה הפלשתינית. בתוכניתו הוא מקדיש פרק מיוחד להקמת מפעל גדול בבקעת הירדן, שיתבסס על חקלאות אינטנסיבית ועל יצור מזון לייצוא, וישמש כתשתית ליישוב פליטים פלשתינים בקנה מידה רחב. הספר מציג תוכנית מפורטת איך להפוך את עמק הירדן והבקעה לאזור פורח מייצר ומייצא, שיתבסס על חקלאות אינטנסיבית. שני צדי הערבה מדרום ים המלח ועד למפרץ עקבה יהיו מרושתים בתשתית תחבורה מודרנית הכוללת אוטוסטרדות, רכבות מהירות ושדות תעופה. ישנה התייחסות מפורטת לאפשרויות של הקמת תעשיה אגרוטכנית גדולה. מוצריה יישלחו בעיקר לאירופה דרך האוויר והים.
כמה חבל שסדר היום הציבורי שלנו לא כולל ניירות עבודה של הנביא ואיש המעש החי בתוכנו. מצער ומכאיב שלא נעשה מאומה ליישם לאורך הערבה תשתית ראשונית להפיכת הערבה לאזור התיישבות צפוף ופורה, כמו אזור שפלת החוף מראש הנקרה ועד רצועת עזה.
כשם שהתייחסו בזמנו, למרבה הצער, לחזונו ב"ארץ הצבי", כך מתייחסת ישראל הרשמית של היום לחזונו ב"תאומי צביה". עלי מקובלת הערכה של הסופר אלי עמיר - "תאומי צביה הוא ספר בכתיבה של חסד. לובה אליאב מרחיק הראות במיטבו". הנהגת מדינת ישראל של היום מתוך קוצר ראות חוטאת לקיומה ולעתידה של ישראל, כשאינה מעמידה על סדר יומה את חזונו של לובה אליאב.
אני מאחל ללובה אליאב, שיזכה לראות עוד בימיו את ספרו "תאומי צביה" מונח כספר עבודה ופעולה של ממשלה בישראל. ושלא נשאיר את הספר רק כחזון לימים רחוקים.