את הכותרת המקאברית לא יכולתי להמציא אילו חייתי באחת מארצות התרבות המכבדת את זקניה, בני "גיל הזהב". במדינת ישראל, אם הגעת לגיל זיקנה ואינך בן האלפיון העליון, מובטחת לך מסכת ייסורים בכל פרט של חייך. תיאלץ להיאבק בשלטונות שימנעו ממך את מה שמגיע לך בזכות, בכל דרך אפשרית.
גיבורת הסיפור היא חנה מרון, בת 86, מגדולות שחקניות התיאטרון בישראל, ממייסדות התיאטרון הקאמרי בשנת 1945 יחד עם יוסי ידין ויוסף מילוא. חנה מרון שיחקה בעשרות הצגות, בסרטים ובסדרת הטלוויזיה הפופולרית "קרובים קרובים", וקיבלה את פרס ישראל בשנת 1973. חנה ממשיכה היום להופיע על הבמה.
בשנת 1970 טסה חנה מרון ללונדון, כדי להיבחן לתפקיד גולדה בהצגת כנר על הגג. בטיסה חזרה לארץ עצר המטוס לחניית ביניים במינכן, שם הותקפו הנוסעים על-ידי מחבל ערבי. נוסע אחד נהרג, אחד נפצע ורגלה של חנה נקטעה.
ארבעה חודשים טופלה חנה מרון בבית חולים במינכן כאשר בעלה יעקב רכטר (אדריכל מחונן שזכה אף הוא לפרס ישראל) סועד אותה. חנה חזרה לארץ לפעילות אינטנסיבית מלאה על הבמה, בחיי המשפחה והתרבות בישראל. מעולם לא שמענו קיטורים כגון "אוי אוי, איבדתי את הרגל שלי על מזבח הטרור, ואני נורא מסכנה".